מנחות, פרק יב, משנה א. השאלה שמשנה זו באה להשיב עליה היא: האם ניתן לפדות מנחה - לחלל את קדושתה ולהעבירה מאותם יין, שמן או סולת אל יין, שמן או סולת אחרים?
להבנת הדברים נדרש רקע מסודר, וכפי שכבר ראינו במסכת, הקדושה באה בשתי רמות יסודיות.
שתי רמות של קדושה:
קדושת דמים - השווי בלבד מוקדש. זוהי קדושה חיצונית, הניתנת להמרה ולהעברה.
קדושת הגוף - קדושה עצמית: הדבר עצמו מוקדש. ככלל, קדושה זו שוב אינה ניתנת להעברה, ואין שום דרך להוציאה ממנו.
שתי קטגוריות של מקבלי ההקדשה:
קודשי בדק הבית - דברים המוקדשים לצורך תחזוקת הבית כפשוטו.
קודשי מזבח - דברים המוקדשים לעלות על גבי המזבח.
הראויים לעלות על המזבח הם: סולת, שמן, יין, עצים, לבונה, פרות, עזים, כבשים, תורים ובני יונה. כל דבר שאינו נמנה ברשימה זו אינו יכול לעלות על המזבח. לפיכך, המקדיש לבית המקדש מטבע זהב או עט נובע - הרי זה מקבל קדושת בדק הבית: או שבית המקדש ימצא לחפץ שימוש כמות שהוא ויהנה ממנו לתועלתו, או שימכרוהו והכסף ישמש לתשלום הוצאות הבית.
בכל קודשי בדק הבית, כלומר בדברים שאינם יכולים לעלות על המזבח, יש תמיד קדושת דמים בלבד. הם מושקעים בקדושה חיצונית בלבד, ולפיכך היא תמיד ניתנת להעברה: אם מבקשים להמיר את החפץ בכסף, די בכך שתועבר הקדושה מן החפץ אל הכסף - מוכרים אותו, והקדושה עוברת אל הכסף, שבו ניתן לרכוש דברים אחרים לצורכי בית המקדש.
מכאן מקור הבלבול: היות שבקודשי בדק הבית יש תמיד קדושת דמים בלבד, נראים המונחים כאילו הם חופפים. וכן הדבר בקודשי מזבח: ככלל, המקדיש דבר הראוי להקטרה על גבי המזבח - עופות, לבונה או עצים למערכה - ובלבד שהם מן הסוג הראוי לעלות על המזבח, חלה עליו קדושת מזבח שהיא קדושת הגוף, קדושה עצמית, ואין שום דרך להוציאו לחולין. אין בו פדיון כלל.
דין הבהמות:
בהמות - פרות, עזים וכבשים - הן ודאי קודשי מזבח, שהרי ראויות הן להקרבה, ולפיכך לעולם חלה עליהן קדושת הגוף ואין בהן קדושת דמים כלל. האומר על פרתו "פרה זו הרי זו עולה", מתקדשת הפרה מיד בקדושת הגוף, קדושה עצמית, ואין שום דרך לפדותה. ואולם, פסוק נפרד מלמד שבהמה שהוקדשה למזבח ושוב אינה ראויה להקרבה, כגון שנעשה בה מום - באותה שעה יכולה קדושתה לעבור אל קורבן אחר. הלכה זו ייחודית לבהמה בלבד, ואינה חלה על הלבונה, על העצים או על העופות.
וכיצד חלים כללים אלו על המנחות?
כפי שראינו קודם, הקדשת מנחה נעשית בשני שלבים. הראשון הוא הייעוד המילולי: האומר על סולת זו, על לוג שמן הזית הזה או על יין זה שהם מיועדים לשמש כמנחה. הקדשה מילולית זו משקיעה בהם קדושת דמים בלבד, קדושה חיצונית, ולפיכך קיימת בהם אפשרות של פדיון.
אלא שמסיבה נפרדת ובלתי קשורה קיים כלל: כל דבר הראוי לעלות על המזבח צריך להישאר על המזבח, ואין להעבירו למקום אחר. לפיכך, בשונה ממטבע הזהב ומן העט שהוקדשו לבדק הבית, שיש בהם קדושת דמים וניתן לפדותם מכל סיבה או ללא סיבה, במנחות שהוקדשו בהקדשה מילולית - אף שיש בהן קדושת דמים - אין פודים אותן מכל סיבה או ללא סיבה. אך אם קיימת סיבה מוצדקת, כגון שנטמא השמן, ודאי שניתן לפדותו ולרכוש שמן חדש. וכל זה כאשר אין לפנינו אלא הקדשה מילולית בפה.
אולם משעה שניתנה המנחה לתוך כלי שרת - שאותם קמח, שמן או יין הושמו בכלי מקודש שבבית המקדש - משקיע הדבר במנחה קדושת הגוף. מנקודה זו דינה כדין העוף, כעצי המערכה וכלבונה: יש בה קדושת הגוף, ואין שום דרך להוציאה לחולין, לפדותה או להעביר ממנה את הקדושה. דין זה חמור אף מדין הבהמות, שהרי בבהמה - פרה, עז או כבש - לפחות ישנו פסוק המלמד שאם נפסלה במום ניתן לפדותה, ואילו פסוק זה ייחודי לבהמה ואינו חל על המנחות. לפיכך, הנותן את הקמח, היין או השמן למנחה בכלי שרת, חלה עליהם קדושת הגוף; ואם נפסלו לאחר מכן, כגון שנטמאו, אין תקנה: עליהם להישרף בבית המקדש כמנחה שנפסלה, ועל האדם להביא קמח, שמן או יין חדשים מתחילה.
זהו תוכן המשנה בכללותה. לשון המשנה עצמה תמציתית וסתומה הרבה יותר, וזו משמעות דבריה:
"המנחות והנסכים" - המרכיבים המשמשים למנחה: הסולת, הקמח הדק (בדרך כלל קמח חיטים), השמן הנלווה אליה, שמן הזית, והנסכים, היין הכשר. "שנטמאו" - נעשו טמאים, וכעת יש סיבה טובה לבקש לפדותם ולהעביר את קדושתם למקום אחר.
"עד שלא קדשו בכלי" - כל עוד לא ניתנו לתוך כלי שרת, כלי מקודש של המקדש, אין בהם אלא קדושת דמים, ולפיכך "יש להן פדיון" - ניתן לפדות את הקדושה מעל אותם קמח, יין או שמן ולהביא תחתם חדשים.
"משקידשו בכלי" - אך משעה שנתקדשו, משהונחו הסולת, השמן או היין בתוך כלי שרת מקודש של בית המקדש, חלה עליהם קדושת הגוף, קדושה עצמית, ולפיכך "אין להן פדיון" - אם נטמאו אין אפשרות לפדותם, אלא יש להיפטר מהם באופן הראוי בבית המקדש ולהתחיל מחדש.
"העופות והעצים והלבונה וכלי שרת" - עופות כשרים, תורים ובני יונה; עצים הכשרים למערכה; לבונה הכשרה למנחה; וכלי השרת המקודשים - "אין להן פדיון". בכל אלו יש קדושת הגוף, ולפיכך אין שום דרך לפדותם לעולם.
ואף שקיים פדיון כזה בבהמה שנפסלה, אין זה אלא מכוח הפסוק: "שלא נאמר אלא בהמה". הדרשה שממנה נלמד הדבר מורכבת, ואיננו נכנסים לפרטיה הטכניים; מקורה בויקרא פרק יא, שם מוזכרת המילה "בהמה". עיקר הדברים הוא שהפסוק בא ללמד שקיים פדיון בבהמה שנפסלה, אך אין דין זה חל על דברים אחרים: לא על מנחות שניתנו בכלי שרת וקיבלו קדושת הגוף, ולא על העצים, הלבונה והעופות המקודשים.
לסיכום: דין הפדיון במנחות ובנסכים תלוי בשלב ההקדשה - הקדשה מילולית משקיעה בהם קדושת דמים בלבד, ולפיכך יש להם פדיון בשעת הצורך; ואילו נתינתם בכלי שרת משקיעה בהם קדושת הגוף, שאין אחריה פדיון כלל. כך גם בעופות, בעצים, בלבונה ובכלי השרת, שקדושתם קדושת הגוף. ורק בבהמה שנפסלה נאמר דין פדיון מיוחד, מכוח הפסוק שנתייחד לבהמה בלבד.