אנו פותחים בפרק השביעי של מסכת מנחות, המוקדש ללחמי התודה - הלחם המלווה את קרבן התודה. קרבן התודה הוא קרבן הודיה, מעין תת-קטגוריה של שלמים, ולפיכך דינו כקדשים קלים. הוא קרב בכל עת שהאדם עודנו בחיים, ויכול לבוא מכל סוגי הבהמה: בקר, עז או כבש, זכר או נקבה, זקן או צעיר.
התודה נבדלת מן השלמים בשתי דרכים יסודיות:
זמן האכילה: יום הקרבתה והלילה שלאחריו בלבד.
הלחם: התודה מובאת עם ארבעים חלות לחם - ארבעה סוגים שונים, עשר חלות מכל סוג. אף הן נאכלות באותה מסגרת זמן עצמה.
מאחר שהלחם הוא מסוג המנחות, נדונים לחמי התודה כאן, בפרק השביעי של מסכת מנחות.
המתכון להכנת ארבעים החלות:
המשנה שלנו נכנסת לפרטי החישובים המתמטיים, ולפיכך נעמיד תחילה את הרעיון בבירור ורק אחר כך נשוב אל המספרים. יסוד המתכון: נדרשות שתי איפות של קמח. העישרון, שבו עסקנו לאורך המסכת, הוא עשירית האיפה, ונמצא ששתי איפות הן עשרים עישרונות.
מחצית הקמח מיועדת לעשר החלות שהן חמץ, והמחצית השנייה לשלושים החלות שהן מצה - כלומר איפה אחת לחמץ ואיפה אחת למצה. מכיוון שמאותה כמות קמח עצמה נעשות שלושים חלות מצה לעומת עשר חלות חמץ, נמצא שחלות החמץ גדולות פי שלושה מחלות המצה.
מידות המדבר ומידות ירושלים:
במקורן, במדבר, היו המידות כפי שתיארנו. הדרך הנוחה לצייר זאת: האיפה שווה בנפחה לשלושה מארזי שישייה של בקבוקי מים בני שני ליטר המונחים זה על זה. כל מארז שישייה הוא סאה, וכל בקבוק שבתוכו הוא קב. אלה בקירוב ערכי הנפח האמיתיים.
בתקופת בית שני התאימו היהודים את משקלותיהם ומידותיהם, והוסיפו שישית (סטוס) - היא ה"שישית" שהמשנה נוקטת - על נפח כלי המדידה. השמות נותרו כשהיו: קב, סאה ואיפה; אך כל כלי מדידה נעשה גדול יותר. כמות הקמח שדורש המתכון של התורה אינה משתנה כלל, אלא שכלי המדידה גדלו ולפיכך דרושים פחות כלים לאותה כמות עצמה.
אם קודם לכן נכנסו שישה קבין בסאה אחת, כעת די בחמישה בקבוקים מוגדלים כדי למלא את אותה סאה. המידות המוגדלות מכונות המידות הירושלמיות, לעומת המידות המקוריות הנקראות המידות המדבריות.
החשבון במידות המדבר:
המתכון דורש שתי איפות קמח לארבעים החלות: איפה אחת לחלות החמץ ואיפה אחת לשלושת סוגי המצות. באיפה עשרה עישרונות, ולפיכך:
חלות החמץ: עשרה עישרונות לעשר חלות - עישרון אחד לכל חלה.
חלות המצה: עשרה עישרונות לשלושים חלות - שליש עישרון לכל חלה.
החשבון במידות ירושלים:
במידות הירושלמיות כוס המידה גדלה: במקום שישה קבין לסאה, חמישה קבין בלבד לאותה כמות קמח. שלוש סאין מדבריות עולות איפה אחת, ונמצא שבמקום שמונה עשר קבין באיפה יהיו חמישה עשר קבין ירושלמיים (שלוש כפול חמש). שתי איפות למתכון כולו - שלושים קב.
אפשר להגיע לאותה תוצאה גם מן הצד השני: שתי איפות הן שש סאין, ובכל סאה שישה קבין מדבריים - שלושים ושישה קב לפי מידות המדבר. אך כשהבקבוקים מוגדלים, חמישה קבין בלבד לכל סאה, ושש סאין כפול חמישה - שלושים קב.
חלות החמץ: חמישה עשר קב לעשר חלות - קב וחצי לכל חלה.
חלות המצה: חמישה עשר קב לשלושים חלות - חצי קב לכל חלה, כלומר שתי חלות לכל קב קמח.
ארבעת סוגי הלחמים:
לחם חמץ: קמח ומים שהוחמצו ותפחו, ללא שמן כלל. בפרק החמישי כבר עמדנו על אופן ההחמצה בעניין השאור.
חלות: מעין מצה ספרדית - אינה פריכה כקרקר; השמן נילוש יחד עם הקמח והמים בתוך הבצק, אינה תופחת ונאפית בתנור.
רקיקין: מעין מצה אשכנזית - קמח ומים בלבד ללא שמן, נאפים, והשמן נמרח עליהם לאחר האפייה.
רבוכין: "מרבכת" מלשון חליטה - תחילה חולטים את הקמח בשפיכת מים רותחים עליו, אחר כך אופים אותו לזמן קצר ולבסוף מטגנים אותו.
לשון המשנה:
בחלקה הראשון קובעת המשנה את יחסי ההמרה: מה שהיה שש יחידות במדבר הוא חמש יחידות בירושלים - שש סאין מדבריות בשתי איפות הן חמש סאין ירושלמיות, ושישה קבין בסאה הם חמישה קבין ירושלמיים.
"התודה היתה באה חמש סאין ירושלמיות, שהן שש מדבריות" - כמות הקמח הכוללת המלווה את ארבעים החלות היא חמש סאין במידה הירושלמית, שהן שש סאין במידה המדברית המקורית.
"שתי איפות" - זו הכמות הכוללת. "והאיפה שלוש סאין" - שלוש סאין באיפה אחת.
"עשרים עשרון" - כל איפה מתחלקת לעשרה עישרונות (עישרון פירושו חלק עשירי), ולפיכך בשתי איפות עשרים עישרונות.
"עשרה לחמץ ועשרה למצה" - עשרים העישרונות נחלקים לשני חצאים, איפה לכל חצי: עשרה עישרונות לחלות החמץ, ועשרה עישרונות לשלושים חלות המצה.
"ועשרון לחלה" - עשרה עישרונות לעשר חלות חמץ, ונמצא עישרון אחד לכל חלה.
"ובמצה שלושה מינים: חלות ורקיקים ורבוכה" - עשרת העישרונות של המצה נחלקים בין שלושת סוגי הלחמים: החלות שהשמן נילוש בתוך בצקן ואחר כך נאפות; הרקיקים הנאפים בלא שמן והשמן נמרח עליהם לאחר מכן; והרבוכה הנחלטת, נאפית ומטוגנת.
"נמצאו שלושה עשרונים ושליש לכל מין, שלוש חלות לעשרון" - עשרה עישרונות המתחלקים לשלושה מינים, שלושה עישרונות ושליש לכל מין; ועל כל שלוש חלות עישרון אחד של קמח. זהו החשבון לפי מידות המדבר המקוריות.
"ובמידה ירושלמית היו שלושים קב" - במידות הירושלמיות, שבהן כלי המדידה גדלו וחמישה קבין בלבד נכנסים בסאה, עולה הכל שלושים קב ירושלמיים.
"חמישה עשר לחמץ וחמישה עשר למצה" - שלושים הקבין נחלקים למחצה: חמישה עשר לעשר חלות החמץ, וחמישה עשר לשלושים חלות המצה.
"חמישה עשר לחמץ - קב וחצי לחלה" - חמישה עשר קב לעשר חלות, ונמצא שכל חלה היא קב וחצי.
"וחמישה עשר למצה... נמצאו חמשת קבין לכל מין, שתי חלות לקב" - חמישה עשר הקבין נחלקים בשווה בין שלושת מיני המצה: חלות, רקיקין ורבוכה - חמישה קב לכל מין. ומאחר שמכל מין נעשות עשר חלות, נמצא שכל חלה היא חצי קב, כלומר שתי חלות לכל קב קמח.
לסיכום: בפרק זה למדנו את המתכון של לחמי התודה: שתי איפות קמח לארבעים חלות, מחצה לעשר חלות החמץ ומחצה לשלושים חלות המצה שבשלושת מיניהן - חלות, רקיקין ורבוכה. במידות המדבר נמצא עישרון לכל חלת חמץ ושליש עישרון לכל חלת מצה, ובמידות ירושלים המוגדלות - קב וחצי לכל חלת חמץ וחצי קב לכל חלת מצה.