מנחות פרק ו, משנה א. אנו ממשיכים לעסוק בהליכי הקרבת המנחות. מעניין לציין כי פרק שישי זה מופיע בגמרא כפרק שביעי, ומכל מקום אנו עומדים כאן בפרק שישי, והמשנה שלפנינו עוסקת בהלכות החלות על הקמיצה - נטילת מלוא שלוש האצבעות מן המנחה והקרבתה על המזבח.
הכלל היסודי - קמיצה ושיריים:
הכלל השולט במשנה זו הוא שהקמיצה נעשית דווקא כאשר נותרים אחריה שיריים הנאכלים לכהנים. אם אין שיריים העומדים לאכילת כהן, כלומר שאין הכהן אוכל מקרבן זה כלל, אין צורך ליטול קומץ. שני הדברים שזורים זה בזה: אין שיריים לאכילה - אין קומץ לקיחה, והכול עולה על המזבח. זו שיטת תנא קמא, ולהלן נראה כי רבי שמעון חולק במקרה מסוים אחד על יסוד דרשת פסוק, אף שאין הלכה כמותו.
המנחות הנקמצות:
לשון המשנה: "אלו מנחות נקמצות" - להלן רשימת המנחות שנוטלים מהן קומץ, "ושיריהן לכהנים" - הנותר מהן קרוי שיריים ונאכל לכהנים. שני צדדים של מטבע אחד הם: אילו הביא כהן מנחה, לא היה נוטל ממנה קומץ, שכן אין נאכל ממנה דבר והכול עולה לאש.
מנחת הסולת - מנחת הנדבה הגולמית.
מנחת מחבת ומנחת מרחשת - השתיים הנעשות כמין טיגון על גבי מחבת.
חלות - מנחת מאפה תנור, הנאפית בתנור. אף אלו מנחות נדבה: נוטלים מהן קומץ, והשאר נאכל לכהנים.
מנחת גויים - גוי שהביא מנחה, בהנחה שהיא מתקבלת; להלכה ייאמר שאין מקבלים מן הגויים מנחות אלא עולות בלבד.
מנחת נשים - אישה שהביאה מנחה, ואין בכך הבדל.
מנחת העומר - הקרבה ביום השני של פסח מיבול השעורים החדש; אף בה מניחים קומץ על המזבח והשאר נאכל לכהנים.
מנחת חוטא - מנחתו של החוטא, וכפי שיתבאר להלן.
מנחת הקנאות - המנחה המובאת כחלק מסדר הסוטה, האישה החשודה בניאוף, ומשולמת על ידי הבעל. אף היא עשויה שעורים, ואין בה שמן ולא לבונה אלא גולמית בלבד; הקומץ ניטל ועולה על המזבח, והשאר נאכל לכהנים.
מנחת חוטא - קרבן עולה ויורד:
עניין מנחת חוטא נצרך להבנת המשך המשנה. כאמור בויקרא ה', ישנם שלושה סוגי עבירות שעונשן חטאת, אלא שזו חטאת עולה ויורד, המשתנה לפי יכולתו של המביא:
מי שידו משגת - מביא חטאת רגילה.
מי שאין ידו משגת - מביא שתי ציפורים.
מי שעני כל כך שאף שתי ציפורים אינן בהישג ידו - מביא קמח חיטים בלבד, בלא שמן מעורב בו, והיא הנקראת מנחת חוטא.
בדרך כלל, כדברי המשנה כאן, נוטלים ממנחת חוטא קומץ אחד על המזבח, ושאר המנחה - הקמח היבש - הולך לכהנים, והם מכינים ואוכלים אותו כדרך שאר המנחות.
מחלוקת במנחת חוטא של כהן:
כהן זכר שעבר אחת מאותן עבירות שחיובן חטאת עולה ויורד, ואין ידו משגת אפילו ציפורים, מביא את המנחה - וכולה נשרפת על המזבח, שכן הכלל הוא שכל מנחות הכהנים נשרפות ואין נאכל מהן דבר. השאלה היא אם נוטלים ממנה קומץ אם לאו.
לדעת תנא קמא, מאחר שאין אדם אוכל את השיריים, אין כאן קומץ הטעון קמיצה, אלא הכול ניתן על האש. אך רבי שמעון, על יסוד דרשה מן הפסוק שנאמר בעניין מנחת חוטא, אומר: "מנחת חוטא של כוהנים נקמצת, והקומץ קרב לעצמו והשיריים קרבים לעצמן" - קומצים ממנה קמיצה, ומקריבים את הקומץ במקום אחד על המזבח ואת השיריים במקום אחר; שני חלקים נפרדים, והכהן אינו מקבל דבר.
ואילו תנא קמא אומר: אם אין הכהן עומד לאכול דבר, אין סיבה ליטול קומץ, וכן ההלכה כתנא קמא.
לסיכום: במשנה זו למדנו את הכלל הקושר בין הקמיצה לבין השיריים - כל מנחה שיש בה שיריים הנאכלים לכהנים נקמצת, וכל מנחה שאין ממנה אכילה כלל עולה כולה על המזבח בלא קמיצה. מנינו את המנחות הנקמצות: מנחת הסולת, המחבת והמרחשת, מאפה תנור, מנחת גויים, מנחת נשים, מנחת העומר, מנחת חוטא ומנחת הקנאות. כן עמדנו על מחלוקת תנא קמא ורבי שמעון במנחת חוטא של כהן, שכולה נשרפת, ועל ההלכה שנפסקה כתנא קמא.