מנחות, פרק ה', משנה ב'. המשנה ממשיכה לעסוק בהכנת בצק המנחות - בין המטוגנות (המחבת והמרחשת) ובין האפויות (החלות והרקיקים). אלו ארבעה מתוך חמשת סוגי מנחת הנדבה, והתורה אוסרת עליהן להיעשות חמץ.
לישת העיסה בפושרין:
כיצד מכינים בצקים אלו? הפסוק מזכיר ערבוב בשמן זית בלבד, אך מובן כי שמן מועט אינו הופך את הקמח לבצק. יש להוסיף מים - והמים הם היוצרים את האפשרות שהעיסה תחמיץ. לפיכך שנינו: "כל המנחות נילושות בפושרין" - במים פושרים, בטמפרטורת החדר בקירוב, שאינם קרים ואינם חמים. במים אלו מכינים את הבצק שממנו תיעשה המנחה הנאפית או המטוגנת.
נחלקו המפרשים בסדר ההכנה: יש לומדים שמוסיפים תחילה את השמן (כך לומד הרמ"א), ויש לומדים שתחילה נעשה הבצק בקמח ובמים בלבד, ורק לאחר מכן מוסיפים את השמן (כך לומד רש"י). על כל פנים, העיקר הוא השימוש במים שאינם חמים מדי ואינם קרים מדי:
מים חמים: חולטים את הקמח, וחליטה זו הריהי מעין בישול, והמנחה נפסלת. אף בדיעבד פסולה לגמרי.
מים קרים: העיסה אינה נדבקת היטב ונעשית כמין גושים, ואין זה אופן אידיאלי; אך בדיעבד כשרה.
"ומשמרן שלא יחמיצו":
משנתערב הקמח במים, דינו כדין העיסה הנעשית בערב פסח: מוטל על העושה לוודא שלא תחמיץ. כיצד? על ידי עיבוד מתמיד. ההלכה היא שכל עוד הבצק מתגלגל, מעובד ומוזז ממקומו, אין הוא מסוגל להחמיץ. אף אם יערבב את המים בקמח במשך שלוש שעות, כל עוד ימשיך ללוש ולערבב לא ייעשה חמץ; אך בהיעדר עיבוד, לאחר שמונה עשרה דקות נחשב הבצק חמץ.
החימוץ בשיריים:
"וכי תמצא שיעורה עובר בלא תעשה" - לא זו בלבד שהבצק אסור בחימוץ קודם הטיגון או האפייה, אלא אף השיריים - החלק שאינו מתבשל ואינו נאפה לעולם אלא נאכל - אם נעשו חמץ, עוברים עליהם בלא תעשה, איסור מן התורה.
נקודה חשובה שהמשנה אינה מציינת במפורש: מדובר כאן בסוג החמישי של מנחת הנדבה - מנחת הסולת, הקרבה כשהיא חיה, בלא אפייה ובלא טיגון. שכן במנחות המטוגנות והאפויות, משנתבשל הבצק שוב אינו יכול להחמיץ: מקריבים את הקומץ, ואף אם יישארו השיריים - המחבת, המרחשת, החלות והרקיקים - לא יחמיצו עוד. אך מנחת הסולת לעולם אינה נאפית, ולפיכך עלולה היא להחמיץ. כיצד? אף שאינה עשויה אלא קמח ושמן, עלולים מים לטפטף עליה, ואם נטפו מים על השיריים - הרי הם עלולים להחמיץ. זהו לאו בפני עצמו, מלבד החלק הקרב על גבי המזבח.
המילים הבאות במשנה, "שנאמר", חוזרות אל הדין הראשון שבמשנתנו: האיסור להניח לבצק העומד לקרב על המזבח להחמיץ, ולא לשיריים הנאכלים לאחר מכן. וזהו לשון הפסוק: "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ" - כל מנחה הקרבה לה', דהיינו על גבי המזבח, אסור להניח לה להחמיץ.
שלושה איסורים נפרדים:
המשנה מחדשת כי האיסור להניח לבצק להחמיץ עניין אחד הוא, ואילו עשיית מלאכה בבצק חמץ זה - איסור בפני עצמו. נמצאו שלושה שלבים: לישה, עריכה ואפייה, ובכל אחד מהם איסור נפרד. לפיכך להלכה, העושה כן במזיד ובהתראה כראוי חייב מלקות, ואפשר שיתחייב שלוש סדרות נפרדות של מלקות: על הלישה, על העריכה ועל האפייה.
לישה: ערבוב הקמח והמים יחדיו. אם עשה כן בעיסת חמץ סמיכה, הרי זה האיסור הראשון.
עריכה: לדעת חלק מהמפרשים היא הלישה עצמה; ולדעת אחרים הלישה היא הלישה כפשוטה, ועריכה עניינה סידור הכיכרות - קליעת החלה וכיוצא בזה, עשייתה כיכרות העומדות להיאפות.
אפייה: האפייה ממש, שנאסרה במפורש בפסוק נפרד.
פסוק אחד אומר "לא תעשה חמץ" - אל תניח לה להיעשות חמץ; ופסוק נפרד אומר "לא תאפה חמץ" - אל תאפנה כשהיא חמץ. מכך ששני פסוקים לפנינו למדים שכל אחד מהם לאו בפני עצמו, ועד שלושה איסורים נפרדים מתעוררים באדם המערב את הקמח במים, לש, עורך ואופה כחמץ.
לסיכום: במשנה זו למדנו שכל המנחות נילושות בפושרין - לא בחמים החולטים את הקמח ופוסלים, ולא בקרים שאינם מלכדים את העיסה; שיש לשמרן שלא יחמיצו על ידי עיבוד מתמיד; שאף השיריים שהחמיצו, ובעיקר במנחת הסולת שאינה נאפית, יש בהם לאו בפני עצמו; ושבמלאכות הלישה, העריכה והאפייה בחמץ ישנם שלושה איסורים נפרדים, הנלמדים משני הפסוקים "לא תעשה חמץ" ו"לא תאפה חמץ".