מנחות פרק ה', משנה א'. מכאן ואילך פונה המשנה אל צדדיה המעשיים של הכנת המנחות. שתי המשניות הראשונות עוסקות בעיקר במרכיב הקמח, המשותף לכל המנחות והמגדיר אותן ככאלה. על פי רוב מדובר בקמח חיטים, ולעיתים בקמח שעורים, ובדרך כלל בסולת, שהיא קמח טחון דק.
שני כללים בדין הסולת:
שיעור הסולת: הכמות הנדרשת היא בדרך כלל עישרון אחד, כלומר עשירית האיפה. האיפה היא ארבע מאות שלושים ושתיים ביצים בנפח, ונמצא שעשירית האיפה היא כארבעים ושלוש ביצים (43.2), בקירוב כשיעור הנקרא בימינו 'גלון'. המשנה תדון כיצד מודדים שיעור זה.
איסור החימוץ: רוב מנחות הנדבה אפויות או מטוגנות, ולשם כך יש להפוך את הקמח לבצק או לבלילה בהוספת מים. ככלל אסור שהמנחות יהיו חמץ; ואותן מנחות מוחמצות שתפרט המשנה אינן קרבות על המזבח אלא נאכלות. מכאן נדרשת התמודדות עם הצדדים המעשיים של החמצת הבצק.
מהו שאור?
בזמן המשנה נהגו להחמיץ את הלחם באמצעות שאור: בצק מן היום הקודם, שנשתייר ותסס היטב, והוא משמש כחומר תפיחה חזק המוכנס לבצק של היום כדי להתפיחו. בימינו משתמשים לשם כך בשמרים, אך בזמן המשנה לא היו שמרים מיוצרים במפעל, ולפיכך שימש בצק מן המנה של אתמול כנקודת הפתיחה של החימוץ. הבעיה שבה עוסקת משנתנו היא כיצד מתמודדים עם השאור, שעלול לערער את דיוק השיעור הנדרש.
המשנה פותחת: "כל המנחות באות מצה" - כל מנחה הקרבה על המזבח, וכן זו הנעשית לשמה, באה מצה. אין הכוונה למצה כפי שהיא מוכרת לנו כיום, אלא לבצק שאינו מחומץ.
ומיד מפרטת המשנה את שני היוצאים מן הכלל: "חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם, שהן באות חמץ":
חמץ שבתודה: קרבן התודה מלווה בארבעה סוגי מנחות, ואחד מהם הוא חלות חמץ. אף הן נאכלות: אחת לכהן, ותשע הנותרות לאדם המביא את התודה ולאורחיו. אין הן עולות על המזבח.
שתי הלחם: שני ככרות הלחם המונפים בשבועות יחד עם כבשי העצרת. אף הם נאכלים ואינם עולים על המזבח, אך הם חמץ גמור.
שיטת רבי מאיר:
לדעת רבי מאיר, "שאור בודה להן מתוכן ומחמצן". לשיטתו, שיעור העישרון הוא שיעור של קמח יבש ממש, ואין להכניס אל התערובת דבר חיצוני. לפיכך שופכים את מלוא שיעור העישרון של קמח לתוך הכלי, נוטלים מקצת מן הקמח הזה, עושים ממנו בצק, מניחים לו לתסוס מעט, מחזירים אותו אל הקמח, ובאמצעותו מחמיצים את הכול.
ביאור הלשון: "בודה" - מילה שאינה שגורה, ומשמעותה כעין הוצאה; "מתוכן" - מתוך תערובת הקמח היבש עצמה; "ומחמצן" - מחזירו אל הבצק כדי להחמיצו.
דרך זו אינה אידיאלית, ואף אינה הדרך המקובלת באפייה. בדרך כלל היו נוטלים שאור מוצק ומותסס היטב, המעניק ללחם טעם משובח הרבה יותר, ואילו כאן מתקבל בצק שאיכותו פחותה. אלא שרבי מאיר סובר כי שאור חיצוני פוסל את המדידה: אין לדעת כמה חלקיקי קמח יש בו. אם היה דחוס, יכיל יותר קמח מכפי שהיה מכיל באותו נפח; ואם היה אוורירי, יכיל פחות. מאחר שרבי מאיר מבקש למדוד את כמות הקמח היבש בלבד, לא יעלה בידו השיעור המדויק.
ומדוע לא ייטול אדם מן הקמח ויניח לו לתסוס במשך ימים אחדים, עד שייעשה שאור מעולה, ואז ישתמש בו כדרך המתכון הרגיל, בידיעה מדויקת כמה קמח נכנס לתערובת? התוספתא משיבה שחששו להשאיר את השאור מונח זמן רב, שכן כמנחה עליו להישאר בטהרתו, ומשום כך מיהרו להחזיר את הבצק אל הקמח מוקדם ככל האפשר.
שיטת רבי יהודה:
רבי יהודה חולק וסובר שאין צורך בדרך משונה זו, המניבה לחם שטעמו פחות, שכן מידת העישרון היא מידת מה שנמצא בכלי, ולא של קמח יבש דווקא. לפיכך: מביאים שאור מן החוץ, כדרך שעושים לכל כיכר לחם טעימה, נותנים אותו בכלי, ממלאים את כלי המידה עד תומו בקמח היבש, מערבבים, מוסיפים מים ומניחים לתפוח. הנפח הכולל של הבצק הוא עישרון, וכשהשאור בכלל השיעור - כשר.
על כך משיב רבי מאיר: העיסה שמכינים למנחה לא תהיה בשיעור המדויק של עישרון, אלא "או חסרה או יתרה". אם היה השאור תפוח, כמות הקמח שבתערובת תהיה פחותה מן הנדרש; ואם היה דחוס, תהיה מרובה.
ניתן לנסח את המחלוקת כך: רבי מאיר מודד לפי משקל הקמח היבש, ואילו רבי יהודה מודד לפי הנפח שלאחר מכן. שניהם מבקשים נפח של עישרון, אלא שכאשר המשקל אינו מדויק, מפני שיש בתערובת יותר חלקיקי קמח או פחות מהם, לרבי מאיר זו בעיה ולרבי יהודה אין זו בעיה כלל. רבי יהודה אינו מקבל את טענה זו, ומעדיף על פניה את הטעם האידיאלי ואת הלחם המשובח.
להלכה: נפסק כרבי יהודה. נמצא שלמעשה מכינים את המנחה מן הסוג המשובח ביותר של לחם: נוטלים שאור ממקום אחר, נותנים אותו בתערובת, ומודדים את הנפח הכולל של הקמח והשאור יחד כדי עישרון אחד, וכשר לכתחילה.