מנחות, פרק ד', משנה א'. בסיום משניות הפרק הקודם למדנו על מצוות שיש בהן מרכיבים אחדים התלויים זה בזה: אין טעם בנענוע לולב ללא אתרוג, שהרי נדרשים כל ארבעת המינים, וכן אין תועלת בהטלת ציצית על שלוש מארבע כנפות הבגד, אלא יש לעשותן בכולן. כעת פונה המשנה אל מצוות שיש בהן מרכיבים אחדים, אך כל מרכיב עומד בפני עצמו כמצווה עצמאית.
מצוות התכלת והלבן:
הנושא הראשון שבמשנה הוא התכלת - חוטי הצמר הצבועים בכחול בצבע המופק מן החילזון. החילזון היה יצור ים, ורבים סוברים כי מדובר בשבלול ימי הנקרא חילזון הארגמן (Murex trunculus). כך או כך, הנקודה היא שקיימת מצווה שיהיו חוטים כחולים בציצית שעל הבגד, נוסף על עצם קיום מצוות הציצית בחוטים עצמם.
המשנה מכנה את שאר החוטים "לבן", ואין הכוונה דווקא לצבע הלבן, אלא בניגוד לתכלת - החוטים הצבועים בכחול. וכך שנינו: "התכלת אינה מעכבת את הלבן, והלבן אינו מעכב את התכלת". אם יש בידו חוטי תכלת בלבד - קיים את המצווה; ואם יש בידו חוטים לבנים בלבד, כדרך שנוהגים רבים כיום ללא תכלת - אף זה כשר. כל אחד מהם מצווה בפני עצמה, והיעדר התכלת אינו פוגם בשלמותה של מצוות הציצית. מצוות הציצית שלמה היא, והתכלת מצווה נוספת היא.
כיצד מתקיימת מצוות התכלת בפועל? נחלקו בכך הראשונים, בארבעת החוטים המקופלים על הכנף ויוצרים שמונה קצוות:
רש"י, תוספות ורוב הראשונים: שני חוטי תכלת ושני חוטים לבנים, ומשמקפלים אותם לחצאין - ארבעה כחולים וארבעה לבנים.
הראב"ד, וכן נוטה הגר"א: אחד מארבעת החוטים הוא תכלת, ומשמקפלים אותם - שניים מתוך שמונה בצבע התכלת.
הרמ"א: שלושה חוטים לבנים, והרביעי חציו לבן וחציו תכלת, ומשמקפלים אותם - קצה תכלת אחד ושבעה לבנים.
מכל מקום, מאז המאה השביעית או השמינית, לאחר הכיבוש האסלאמי של ארץ ישראל, לא ייחסו המוסלמים חשיבות תרבותית לצבע הכחול כצבע לצביעה, ומסורת הכנת התכלת אבדה לפני זמן רב. אם שבה בימינו אם לאו - שאלה בפני עצמה היא. על כל פנים, חלקה הראשון של המשנה פשוט: שתי המצוות עומדות בפני עצמן, ואף מי שאין בציצית שלו תכלת מקיים את מצוות ציצית.
מצוות התפילין:
"תפילין" מילה בלשון רבים היא, המתייחסת לשני בתים נפרדים, ולשון היחיד שלה "תפילה" - מאותו סוג של המילה תפילה בעברית. אחת מונחת על היד, של יד, ואחת על הראש, של ראש, ושתיהן שתי מצוות נפרדות. למעשה, של יד ושל ראש נמנות כשתיים מתרי"ג המצוות, כשם שהתכלת והציצית נמנות כשתי מצוות.
לפיכך שנינו: "תפילה של יד אינה מעכבת של ראש, ושל ראש אינה מעכבת של יד". מי שיש בידו תפילין של יד בלבד ואין לו של ראש - יניח של יד. ואם אינו יכול להניח של יד, בין שידו שבורה, בין שהתפילין נפגמו ובין שאין לו יד - יניח של ראש בפני עצמו. אלו שתי מצוות עצמאיות, וכל שניתן לקיים אחת מהן - יקיימנה.
הסולת, השמן והיין:
מכאן חוזרת המשנה לענייני הקרבנות. בנסכים - אותם מרכיבים חקלאיים המלווים כל עולה וכל שלמים - ישנם שני עניינים: המנחה, הבנויה מסולת ומשמן, והיין. הסולת והשמן מעכבים זה את זה, ואין להביא מנחה בלא שני מרכיביה; אולם המנחה והיין אינם תלויים זה בזה.
וכך שנינו: "הסולת והשמן אינם מעכבין את היין, ולא היין מעכבן". אם יש בידו סולת ושמן ואין בידו יין - יביא את המנחה; ואם יש בידו יין ואין בידו מרכיבי המנחה - יביא את היין. היעדר הקמח או השמן אינו מבטל את ניסוך היין, והיעדר היין אינו מבטל את הבאת המנחה העשויה סולת ושמן.
מתנות הדם:
נזכיר מן הנלמד במסכת זבחים, כי האחרונה שבארבע עבודות הדם היא הזריקה - נתינת הדם. שם העצם של אותם דמים שניתנו הוא "מתנות", כלומר מתנות כמשמעה המילולי. וברוב הזבחים ישנה יותר ממתנה אחת:
שתיים שהן ארבע: שתי זריקות בפינות צפון מזרח ודרום מערב, הנחשבות כארבע משום שהדם ניתן על ארבעת הקירות. כך הוא בעולה, באשם, בשלמים ובתודה.
ארבע מתנות: בחטאת ניתן הדם ארבע פעמים, על ארבע קרנות המזבח.
חידושה של המשנה כאן הוא שמשנעשתה זריקה אחת וניתנה מתנה אחת, כבר יצא בעל הקרבן ידי חובתו, ואין מתנה אחת מעכבת את חברתה. אף אם החטיא את הפינה הצפון מזרחית, בין שלא שם לב ובין שלא עשה כן כלל, ונתן את הדם בזריקה השנייה בפינה הדרום מערבית - יצא ידי חובה בדיעבד.
וזו לשון המשנה: "המתנות שעל מזבח החיצון, אין הן מעכבות זו את זו" - מתנות הדם הניתנות על המזבח החיצון, בשונה מן המזבח הפנימי שבו דנו בסוף הפרק הקודם. שם, בחמש החטאות הפנימיות, כל מתנה מעכבת, כלומר כל צד וצד; ואילו במזבח החיצון די במתנה אחת בכל הקרבנות. כל אחת מהן אינה תלויה בחברתה, וכל עוד ניתנה מתנת דם אחת - קיים הקרבן את תפקידו, בעליו מתכפרים, ואין צורך להביא קרבן חדש.