מנחות, פרק ג', משנה א'. משנה זו מסכמת את נושא המחשבות הפוסלות. כפי שראינו לאורך הפרקים הקודמים, ארבע הן העבודות העיקריות במנחה:
הקמיצה - נטילת חלק מן המנחה.
הנתינה בכלי - הכנסת הקומץ לכלי שרת, כלי מקודש.
ההולכה - הבאתו אל המזבח.
ההקטרה - הקטרת אותו חלק על גבי המזבח.
אם במהלך אחת מארבע עבודות אלו עלו באדם מחשבות מסוימות, ובמיוחד מחשבות חוץ לזמנו או חוץ למקומו - שכוונתו לעשות את אכילת האדם או את אכילת המזבח מחוץ לזמן הראוי או מחוץ למקום הראוי - הקרבן נפסל. מחשבות מוטעות אחרות, אף אם הן מחשבות אסורות או מוזרות, אינן משפיעות על כשרות הקרבן.
אלא שגם בגדרי מחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו קיימים סייגים, ומשנתנו באה להגדירם וללמד שיש מקרים שבהם אף מחשבות אלו אינן פוסלות את הקרבן.
לאכול דבר שאין דרכו לאכול:
אומרת המשנה: "הקומץ את המנחה לאכול דבר שאין דרכו לאכול, להקטיר דבר שאין דרכו להקטיר - כשר". דין זה נאמר בכל אחת מארבע העבודות: קמיצה, נתינה בכלי, הולכה והקטרה. ואלו שני המקרים:
"לאכול דבר שאין דרכו לאכול" - חשב בשעת העבודה מחשבת חוץ לזמנו או חוץ למקומו על אכילת דבר שאינו מיועד לאכילה כלל, כגון שחשב לאכול את הקומץ העולה למזבח או את הלבונה העולה למזבח, בזמן הפסול (למחר) או במקום הפסול (מחוץ לעזרה).
"להקטיר דבר שאין דרכו להקטיר" - חשב בשעת העבודה שיקטיר על המזבח דבר שאינו מיועד להקטרה, כגון שיקטיר את השיריים העומדים לאכילה, למחר או על מזבח שמחוץ לעזרה.
בשני המקרים הללו "כשר" - קרבן המנחה נשאר כשר, שכן מחשבות אלו פוסלות רק כאשר חשב על אכילת מה שמיועד להיאכל, או על הקטרת מה שמיועד להיות מוקטר.
מחלוקת רבי אליעזר וחכמים:
"רבי אליעזר פוסל" - לדעתו הקרבן פסול אף במקרים אלו. המקור לפסולים הללו הוא הפסוק "ואם האכל יאכל", המתייחס לשתי אכילות: אכילת המזבח ואכילת הכהן. לדעת רבי אליעזר, חיבור שתי האכילות בפסוק אחד אינו בא ללמד רק על שני סוגי אכילה נפרדים, אלא ללמד ששניהם קשורים זה בזה, עד שאם חשב על אכילת מה שמיועד לאכילת המזבח, או על הקטרת מה שמיועד לאכילת הכהן - הקרבן נפסל.
חכמים - חולקים, וההלכה כמותם. הטעם שהתייחסה התורה לאכילת המזבח בלשון אכילה הוא ללמד ששיעורה כשיעור האכילה הרגיל, כזית: נפח של זית מן הקומץ שנקטר שלא כראוי, או מן הלבונה שנקטרה שלא כראוי, הוא הפוסל.
פחות מכזית:
ממשיכה המשנה: "לאכול דבר שדרכו לאכול, להקטיר דבר שדרכו להקטיר, פחות מכזית - כשר". כאן מדובר במחשבה נכונה בעיקרה: בשעת אחת מארבע העבודות חשב לאכול את השיריים, המיועדים לאכילה, בזמן הפסול או במקום הפסול; או שחשב להקטיר על המזבח את הלבונה או את הקומץ, המיועדים להקטרה, במקום או בזמן הפסולים. אלא שאין כוונתו לאכול את כל השיריים או להקטיר את כל הקומץ, אלא מקצתם בלבד, פחות משיעור כזית.
אף במקרה זה הקרבן כשר. אמנם המחשבה שגויה ולא היה לו לחשוב אותה, אך כיוון שהיא נסבה על אכילה או הקטרה של פחות מכזית - אין כאן אכילה. שיעור האכילה בהלכה הוא כזית, הלכה למשה מסיני, והאוכל פחות מכזית אין מעשהו קרוי אכילה, וכך בכל התורה כולה. לפיכך גם כאן, מחשבת חוץ לזמנו או חוץ למקומו על אכילת המזבח או על אכילת האדם בשיעור הפחות מכזית אינה קרויה אכילה, והקרבן נשאר כשר.
"לאכול כחצי זית להקטיר כחצי זית":
לבסוף אומרת המשנה: "לאכול כחצי זית להקטיר כחצי זית - כשר, שאין אכילה והקטרה מצטרפין". כלומר, בשעת אחת מארבע העבודות המעכבות חשב על חצי זית שיאכל במקום או בזמן הפסולים - אכילת שיריים - ועל חצי זית נוסף שיקטיר במקום או בזמן הפסולים - הקטרת הלבונה או הקומץ. הקרבן כשר, משום ששתי המחשבות אינן מצטרפות: שיעור האכילה על ידי אדם ושיעור ההקטרה, שהיא אכילת המזבח, אינם מצטרפים זה לזה לכדי כזית שלם.
ראוי לציין כי משפט אחרון זה כבר נשנה במפורש בפרק הראשון, ויש לשאול מדוע חוזרת עליו המשנה כאן, והלא כבר ידענו שאין אכילה והקטרה מצטרפות. התשובה היא שהיה מקום לחשוב כי רבי אליעזר, הסובר בתחילת המשנה שאכילת המזבח ואכילת האדם קשורות זו בזו, יאמר שאף המחשבה על חצי כזית הקטרה וחצי כזית אכילה בזמן או במקום הפסולים פוסלת. על כך מלמדת המשנה שאף רבי אליעזר מודה שאינן מצטרפות, והמחשב על חצי כזית לאכילה וחצי כזית להקטרה - קרבנו כשר.