מנחות פרק ב', משנה א'. אנו ממשיכים לדון בענייני פיגול - מחשבת חוץ לזמנו, כלומר מחשבה לעשות דבר בזמן שאינו ראוי - הפעם ביחס למנחות. המשנה שלפנינו מופשטת למדי, ולשם הבנתה יש להתבונן תחילה במסגרת הכללית של דיני פיגול.
חזרה ליסוד הפיגול בזבחים:
בקרבנות בהמה נקבע כי אם עשה אדם אחת מארבע עבודות הדם המרכזיות - שחיטה, קבלה, הולכה וזריקה - ובשעת מעשה חשב לעשות דבר בזמן שאינו ראוי, מחשבתו עשויה לגרום לפיגול. שלוש הן המחשבות המפגלות:
להקריב את הדם בזמן הלא נכון.
להקטיר את האימורים - החלקים הקרבים על המזבח - בזמן הלא נכון.
לאכול את הבשר בזמן הלא נכון (למשל בחטאת, שבשרה נאכל בידי הכהנים).
המבנה המקביל במנחה:
אף במנחה קיים מבנה דומה מאוד, ובו ארבע עבודות עיקריות:
הקמיצה - הוצאת חלק מן המנחה.
הנתינה בכלי - הכנסת המנחה לכלי שרת, המקדשה בקדושת הגוף.
ההולכה - הבאת הכלי עם הקומץ אל המזבח.
ההקטרה - שריפת הקומץ על המזבח.
אם חשב אדם באחד מארבעת השלבים הללו לעשות דבר בזמן שאינו ראוי, מחשבתו עשויה לגרום לפיגול. שני היסודות הבסיסיים הם שריפת הקומץ ואכילת השיריים - הנותר מן המנחה. אך קיים יסוד שלישי העולה אף הוא על המזבח: הלבונה. אף המחשבה להקטיר את הלבונה בזמן הלא נכון גורמת לפיגול.
נמצא, שכשם שבזבח ישנם שלושה מרכיבים המקבלים פיגול וארבעה שלבים שבהם המחשבה רלוונטית, כך גם במנחה. לכאורה ההקבלה גמורה - אלא שנקודה אחת אינה מקבילה כלל.
היכן נשברת ההקבלה:
כיצד מתיישרים שלושת מרכיבי הזבח - דם, אימורים ובשר - מול שלושת מרכיבי המנחה: קומץ, לבונה ושיריים? השיריים נאכלים בידי הכהנים, וכנגדם בשר הקרבן הנאכל בידי הכהנים; הקבלה זו ברורה. אך הקומץ הנשרף על המזבח, האם מקביל הוא לדם הנזרק על המזבח, או לאימורים הנשרפים עליו?
התשובה היא שמבחינה תפקודית, אף ששניהם מוקטרים על המזבח, הקומץ מתפקד כדם: הוא ה'מתיר'. הקרבת הדם כראוי מתירה את אכילת הבשר ואת שריפת האימורים, ובלעדיה אין שורפים את האימורים ואין אוכלים את הבשר. כך גם הקומץ - עלייתו על המזבח היא המתירה את אכילת השיריים. ממילא ארבע העבודות המהותיות של הקומץ מקבילות באמת לארבע עבודות הדם.
ומה בדבר הלבונה? היסוד השלישי בזבח היה האימורים הנשרפים על המזבח, ואף הלבונה נשרפת על המזבח - אך מבחינה מושגית אין תפקידה כתפקידם. האימורים אינם מתירים דבר, אלא הם ה'ניתרים': הדם הקרב על המזבח הוא המתיר למזבח לאכול, כביכול, את האימורים. ואילו הלבונה מתירה את השיריים באכילה, ואינה ניתרת על ידי הקרבת הקומץ.
נמצא כי במנחה ישנם שני מתירים מקבילים - הקומץ והלבונה - ששניהם צריכים לקרוב כראוי כדי להתיר את השיריים באכילה, ואין מקבילה תפקודית לאימורים. בזבח: מתיר אחד (הדם) ושני ניתרים (האימורים והבשר); ובמנחה: שני מתירים (הקומץ והלבונה) וניתר אחד (השיריים).
הכלל: אין מתיר מפגל את המתיר:
מכאן השאלה: מה הדין כאשר בשעת עשיית הקומץ חשב אדם מחשבת חוץ לזמנו על הלבונה? שתי השיטות שבמשנתנו מסכימות לכלל אחד: "אין מתיר מפגל את המתיר" - מחשבת חוץ לזמנו על מתיר אחד בשעה שעוסק במתיר השני אינה גורמת לפיגול, אלא אם כן שני המתירים קשורים זה בזה ומהווים חלק ממכלול אחד. השאלה היא אפוא מהו היחס בין הקומץ ללבונה: האם שני מתירים נפרדים הם, או שמא חלקים ממכלול אחד. בכך נחלקו במשנתנו.
ראוי להדגיש שאין הדבר אינטואיטיבי. נחזור לזבחים: אם בשעת השחיטה, הקבלה, ההולכה או הזריקה חשב אדם מחשבות רעות - שיחלל שבת, שיאכיל את הקרבן לכלבים, או שהקרבן טיפשי ומדוע ציווה הקדוש ברוך הוא לעשותו - כל מחשבה פסולה שאינה נוגעת דווקא להקרבת הדם או לאכילת האימורים והבשר בזמן שאינו ראוי, אינה גורמת לפיגול ואף אינה פוסלת את הקרבן. מחשבת הפיגול היא מחשבה ספציפית ביותר; מחשבות רעות אחרות אינן ראויות, אך אינן פוסלות.
דוגמה ממוקדת יותר: אדם המביא שני קרבנות כאחד, עולה ושלמים, ובשעת שחיטת העולה חושב כיצד יעשה את השלמים בזמן שאינו ראוי. מחשבה טיפשית היא, אך אינה פוסלת לא את העולה שלפניו ולא את השלמים העתידיים, שכן אין הם מחוברים זה לזה. הפיגול נגרם רק ממחשבה על הקרבן שלפניו.
מחלוקת רבי יוסי וחכמים:
וכך בענייננו: העושה קמיצה או נתינה בכלי וכיוצא בהן, וחושב על הלבונה:
לדעת חכמים: הקומץ והלבונה מחוברים הם וחלק מאותה מנחה עצמה, ולפיכך המחשבה על הלבונה פוסלת את הכול וגורמת לפיגול.
לדעת רבי יוסי: שני מתירים מקבילים ונפרדים הם, וראיה לכך שאפשר להביא את הלבונה לפני הקומץ או אחריו - שאין האחד מוקצה לשני. ומכיוון ש"אין מתיר מפגל את המתיר", אין המחשבה על הלבונה מפגלת.
לשון המשנה:
"הקומץ את המנחה לאכול שיריה או להקטיר קומצה למחר" - העושה קמיצה (והוא הדין בנתינה בכלי, בהולכה ובהקטרת הקומץ), ובשעת מעשה חשב לאכול את שאר המנחה, את השיריים, או להקטיר את הקומץ למחר, בזמן הפסול. "מודה רבי יוסי בזה שהוא פיגול וחייב עליה כרת" - זהו המקרה הקלאסי של פיגול, שהכול מודים בו: מחשבת חוץ לזמנו בשעת אחת מארבע העבודות המהותיות של המנחה, הקרבן פסול, וכל האוכלו חייב כרת.
"להקטיר לבונה למחר" - אם בשעה שעוסק בקומץ חשב שיקטיר את הלבונה למחר, בזמן הפסול: "רבי יוסי אומר: פסול ואין בו כרת" - אין זה פיגול. והפסול עצמו אינו אלא מדרבנן, גזירה שמא יבוא לחשוב מחשבות אלו על הקומץ עצמו; אך מדאורייתא, מאחר שהקומץ והלבונה מתירים עצמאיים ומקבילים, אין המחשבה על הלבונה מקלקלת דבר. "וחכמים אומרים: פיגול וחייב עליה כרת" - לדעתם קשורים הם זה בזה לגמרי, ומחשבת חוץ לזמנו על הלבונה בשעת עשיית הקומץ מפגלת, והאוכלו חייב כרת.
המשא ומתן שבמשנה:
"אמרו לו: מה שנה זו מן הזבח?" - שואלים חכמים את רבי יוסי: מדוע נבדיל בין מנחה זו לבין זבח? כשם שבזבח, המחשבה על הדם או על האימורים או על הבשר בשעת אחת מארבע עבודות הדם מפגלת את הכול, כך אף העושה קמיצה וחושב על הקומץ, על הלבונה או על השיריים - ראוי שיגרום לפיגול.
"אמר להם: שהזבח דמו ובשרו ואימוריו אחד" - משיב רבי יוסי: שלושת מרכיבי הזבח קשורים זה בזה. עבודת הדם אינה עניינו של הדם בלבד, אלא מתירה בבת אחת את הדם, את הבשר לאכילה ואת האימורים להקטרה על המזבח; כולם מכלול אחד.
"ולבונה אינה מן המנחה" - לא כן במנחה: עשיית הקומץ, שהוא העיקר, אין לה השפעה ישירה על התרת הלבונה, שהרי הלבונה קרבה תחילה. שני מתירים נפרדים הם, הפועלים במקביל, ו"אין מתיר מפגל את המתיר" - ולפיכך אין המחשבה על הלבונה בשעת עשיית הקומץ הופכת את הכול לפיגול.
וחכמים חולקים: הלבונה והקומץ מובאים בכלי אחד ובאים כאחד. אמת, אפשר להקטיר את זה לפני זה, אך מכל מקום חלק הם ממכלול אחד מאוחד - מנחה אחת באותו כלי, הנעשית כתהליך אחד. לפיכך המחשבה על הלבונה בשעת עשיית הקומץ אכן גורמת לפיגול, וזוהי ההלכה.
לסיכום: במנחה ארבע עבודות מהותיות - קמיצה, נתינה בכלי, הולכה והקטרה - ושלושה מרכיבים המקבלים פיגול: הקומץ, הלבונה והשיריים. הקומץ מקביל בתפקידו לדם שבזבח, ואילו הלבונה מתיר נוסף ומקביל לו, שלא כאימורים שאינם אלא ניתרים. מכאן נחלקו במשנתנו: לרבי יוסי שני מתירים נפרדים הם, ו"אין מתיר מפגל את המתיר"; ולחכמים מכלול אחד הם, ומחשבת חוץ לזמנו על הלבונה בשעת עשיית הקומץ מפגלת את הכול.