אנו מתחילים כעת את הפרק האחד עשר של מסכת מנחות, ממשנה א'. שלוש מנחות באות מכספי הציבור כקרבנות ציבור, ובאות בפני עצמן - לא כנסכים המלווים קרבנות אחרים. את הראשונה שבהן, קרבן העומר, למדנו בפרק הקודם; שתי הנותרות - לחם הפנים ושתי הלחם - הן נושאו של פרק זה.
שתי הלחם:
שתי כיכרות הנעשות מחיטים, כל אחת מהן מעשירון סולת. הן מונפות בחג השבועות, ארבעים ותשעה יום לאחר הבאת העומר. תפקידן, מלבד היותן מצווה בפני עצמה, הוא להתיר את תבואת הקציר החדשה לשימוש כמנחות בבית המקדש.
לחם הפנים:
שתים עשרה כיכרות, כל אחת מהן משני עשרונים - בסך הכול עשרים וארבעה עשרונים - המונחות על שולחן הזהב, הכלי שבהיכל. הכיכרות מסודרות בשתי מערכות, שני טורים של שש כיכרות כל אחד, ועליהם הבזיכין - שני כפות הלבונה. הלחם מונח כל שבת, ומדי שבת מסלקים אותו ומחליפים אותו בחדש.
המתיר אותם באכילה:
לחם הפנים - הקטרת הבזיכין.
שתי הלחם - שחיטת הכבשים, שלמי הציבור הבאים עמהם בשבועות.
בשני המקרים המתכון פשוט: קמח ומים בלבד.
המכנה המשותף הנוסף, והוא החוט המקשר ביניהם, הוא ששניהם אינם קרבים על המזבח כלל. הבזיכין בלחם הפנים, וכבשי העצרת בשתי הלחם, הם המתירים אותם לאכילת הכהנים בעזרה, אך שום חלק מלחם הפנים ומשתי הלחם אינו עולה בפועל על המזבח. מטעם זה הם נשנים יחד בפרק זה, ודיניהם חופפים במידה רבה.
לשון המשנה:
המשנה פותחת בשתי הלחם - שתי הכיכרות העשויות מקמח חיטים, והן חמץ, ובוודאי אינן ראויות לעלות על המזבח, אלא מונפות בשבועות ארבעים ותשעה יום לאחר הבאת העומר.
"נילושות אחת אחת" - אף שמדובר בשתי כיכרות נפרדות, כל אחת בשיעור עשרון, אין ללוש בלילה כפולה של שני עשרונים ולחלק את העיסה לשניים. כל אחת מהכיכרות נעשית מן העשרון שלה, ונילושת כעיסה נפרדת.
"ונאפות אחת אחת" - גם האפייה נעשית בנפרד: כיכר אחת בתנור אחד, והכיכר השנייה בתנור האחר.
"לחם הפנים נילוש אחד אחד ונאפה שנים שנים" - אף לחם הפנים נילוש אחד בכל פעם (המילה "לחם" משמשת בלשון זכר ובלשון נקבה, ומכאן המעבר מ"אחת" ל"אחד"), אך אפייתו נעשית שניים בכל פעם. נמצא שבשניהם כל בצק מוכן בנפרד בלישה, ואילו באפייה - שתי הלחם אחת אחת, ולחם הפנים שניים שניים, על פי מצוותם.
"ובטפוס היה עושן":
לחם הפנים היה נעשה בתבנית. צורתו של לחם הפנים תידון בהרחבה במשניות הבאות, אך הנקודה היסודית היא שצורתו חריגה: הוא מתואר כמעין קופסה ללא מכסה וללא שתיים מדפנותיה - כעין צורת האות U (ויש בזה תיאורים שונים). כלומר, יש ללחם דפנות עומדות אנכית, ודבר זה מצריך תבנית שתחזיק אותן במקומן.
שלושת הדפוסים:
כמה מן הפוסקים כתבו שהיו משתמשים בשלוש תבניות זהב נפרדות, כדי לוודא שלחם הפנים מעוצב כראוי:
הדפוס הראשון, המוזכר במשנה שלנו - נותנים בו את הבצק כדי שיקבל את צורתו הנכונה של לחם הפנים.
הדפוס השני, שאינו מוזכר במפורש במשנתנו - הבצק מקיף אותו מבחוץ והוא מחזיק את הצורה בשעת האפייה. שהרי בתנור הלחם מתרחב ומתקשה, ורצוננו שיתרחב כלפי חוץ ולא כלפי פנים, ולכן הבצק יושב על חלקו החיצוני של הדפוס.
הדפוס השלישי - כפי שתאמר המשנה: "וכשהוא רודן נותנן בטפוס כדי שלא יתקלקלו". "רדייה" היא מילה מיוחדת להוצאת הלחם מן התנור, וכשמוציאים את הכיכר מן התנור נותנים אותה בדפוס שלישי, כדי שצורת לחם הפנים לא תתקלקל.
ראוי לציין בעניין הלשון: המילה "טפוס" זהה במשמעותה למילה "דפוס" בדל"ת. בעברית של ימינו משתמשים ב"דפוס" בלבד, במשמעות של תבנית, שכן דפוס וטפוס שניהם צורות שנועדו להטביע את צורתן על דבר אחר. כאן הכוונה לתבנית שבתוכה נאפה הלחם.