אנו מתחילים כעת את הפרק העשירי של מסכת מנחות, שבתלמוד הבבלי הוא למעשה הפרק השישי. נושאו של הפרק הוא קרבן העומר - מנחת השעורים המובאת ביום השני של פסח.
שלוש מנחות בלבד הן חובת ציבור:
מנחת העומר - נושא הפרק שלפנינו.
לחם הפנים - הנערך ומונף ונאכל מדי שבת.
שתי הלחם - שתי הכיכרות המונפות עם שני הכבשים בחג השבועות.
בפרק זה נעסוק במנחת העומר, ואילו בפרק הבא נעסוק בשני הקרבנות האחרים - לחם הפנים ושתי הלחם.
קרבן העומר בקצרה:
קרבן העומר נקצר בלילה שלאחר היום הראשון של פסח, כלומר בלילה שלאחר ליל הסדר, והוא בא מיבול השעורים החדש. הפסוקים אינם מזכירים שעורים במפורש, אך המסורת היא שהוא בא משעורים - ודבר זה יוצא דופן, שכן כמעט כל המנחות באות מקמח חיטים, ואילו כאן מדובר בקמח שעורים.
כמו כן נאמר בפסוק שהעומר בא "ממחרת השבת", ולפי המסורת הכוונה היא ליום שלאחר היום הראשון של פסח. נקודה זו הייתה מוקד מחלוקת משמעותית בין חכמים לבין הצדוקים והדומים להם, שהבינו כי חובת הבאת העומר היא דווקא ביום שלאחר השבת, כלומר ביום ראשון. מחלוקת זו עומדת ברקע חלק לא מבוטל מן ההלכות שלפנינו, ובמיוחד באופן שבו נקצר העומר.
סדר העשייה: קוצרים בלילה, ולמחרת בבוקר מקבלים שלוש סאין של שעורים כפי ההלכה. אלו נקלות, נטחנות ומורקדות כדי להפיק קמח שעורים. מן הקמח מביאים עישרון אחד, כרגיל, עם לוג שמן, כרגיל, ועם לבונה, כרגיל, והכול נשרף על המזבח.
כשחל יום הקצירה בשבת:
הנושא הראשון של הפרק, במשנה א', עוסק במקרה שבו הלילה שלאחר היום הראשון של פסח - הלילה שבו נקצר העומר, אור לט"ז בניסן, שהוא בארץ ישראל היום הראשון של חול המועד - חל בשבת. הכלל הוא שכל קרבן ציבור שזמנו קבוע דוחה את השבת. לפיכך, אף שהקצירה, הטחינה וההרקדה הן מלאכות, הן מותרות, שכן הקרבן חייב לבוא דווקא ביום מסוים. בסוגייתנו נלמד שאף הקצירה עצמה צריכה להיעשות דווקא בשישה עשר בניסן.
השאלה היא כיצד לעשות זאת: האם ממעטים במפני השבת בכמות המלאכה או בסוגי המלאכות הנעשות, או שמא עושים את הדבר בדרכו הרגילה והאידיאלית, מכיוון שכך מותר וכך ראוי לעשותו?
המשנה פותחת: "רבי ישמעאל אומר: העומר היה בא בשבת משלוש סאין ובחול מחמש". לדעת רבי ישמעאל, הדרך האידיאלית להביא את קרבן העומר היא מחמש סאין של שיבולי שעורה, שמהן מופק העישרון האחד של קמח. בדרך זו, לאחר הניפוי, נוטלים את הראשית והמובחר שביבול. אולם בשבת, כדי למעט בכמות המלאכה, נעשה הדבר משלוש סאין בלבד ולא מחמש.
ואילו "וחכמים אומרים: אחד בשבת ואחד בחול משלוש היה בא" - בין בשבת ובין בחול, לעולם משלוש סאין של שעורה ולא מחמש.
למען בהירות התמונה יש לזכור: העישרון הוא עשירית האיפה, והאיפה היא שלוש סאין. כלומר, נוטלים איפה אחת של גרגירי שעורה - נפח שניתן לדמותו לשמונה עשר בקבוקים של שני ליטר - ולאחר הדיש, הזרייה, המיון, הטחינה והניפוי מפיקים ממנה עישרון אחד של קמח, שהוא עשירית הנפח: כשלושה בקבוקים וארבע חמישיות, דהיינו כ-3.6 ליטר, כרגיל.
על פני הדברים נראה שהמחלוקת היא בשאלת הנוסחה בלבד: האם מפיקים את העישרון משלוש סאין או מחמש. אולם המחלוקת האמיתית עמוקה יותר, שכן לדעת רבי ישמעאל ההידור והדרך המשובחת הם דווקא בחמש סאין, כך שהקמח הראשוני העובר בנפה הוא המובחר. לדבריו, למען אותו הידור אין לרבות במלאכת שבת. אך החכמים סוברים שאין זה שיקול כלל: את המצווה עושים בשלמותה, בדרכה המלאה, הנכונה והראויה, ואם המצווה נעשית בשבת - נעשית היא בשבת. וכך ההלכה.
מספר הקוצרים בשבת:
החלק השני של המשנה עוסק במקרה שבו הקצירה חלה בשבת: האם יש למעט במספר האנשים העוסקים בה? אמנם מותר לקצור ולעבד שעורה זו, אך האם ראוי שאדם אחד יעשה זאת, או דווקא שלושה אנשים?
שנינו במשנה: "רבי חנינא סגן הכהנים אומר: בשבת היה נקצר ביחיד, במגל אחת ובקופה אחת". לדעת רבי חנינא סגן הכהנים, שאף שימש בפועל בבית המקדש, בשבת קוצר אדם אחד בלבד, במגל אחת - היא החרמש, הסכין המעוקלת - והכול נאסף לקופה אחת. ואילו בחול הוא מודה שהקצירה נעשית בשלושה אנשים, בשלוש קופות ובשלוש מגלות, לכל אחד סל וחרמש משלו.
והחכמים חולקים: אחד בשבת ואחד בחול - בין שנקצרת השעורה בשבת ובין בחול, הקצירה נעשית בשלושה אנשים, בשלוש קופות ובשלוש מגלות.
מה מניע את החכמים לדרוש שלושה קוצרים, כל אחד עם מגלו וקופתו? הרצון בפרסום ובקהל רב, באירוע ציבורי בולט שהכול רואים ומכירים בו: זוהי קצירת העומר הנעשית עתה. דבר זה חשוב במיוחד בשבת, שכן החכמים מבקשים להורות שהקצירה חלה בכל יום מימות השבוע, ואינה תלויה דווקא ביום ראשון, היום שלאחר השבת. לפיכך, אף כשחל הדבר בשבת, רוצים אנו במלוא ההדר של שלושה משתתפים המביאים את שלוש הסאין של שעורה, בתצוגה גדולה ובולטת - להוציא מלבם של הצדוקים וחבריהם, ולהודיע שאף שהיום שבת, זהו מוצאי היום הראשון של פסח, וממנו נמנה זמן העומר.
לסיכום: בחלק זה עמדנו על עניינו של קרבן העומר - מנחת שעורים מן היבול החדש, אחת משלוש מנחות החובה של הציבור - ועל סדר הבאתה: קצירה בלילה שלאחר היום הראשון של פסח, ועיבוד השעורים עד להפקת עישרון קמח עם לוג שמן ולבונה. למדנו את מחלוקת רבי ישמעאל וחכמים בשאלה אם ממעטים בשבת מחמש סאין לשלוש מפני מיעוט המלאכה, או שעושים את המצווה כדרכה השלמה בכל מקרה; ואת מחלוקת רבי חנינא סגן הכהנים וחכמים בשאלת מספר הקוצרים, כאשר החכמים מדגישים את הפרסום הציבורי שכנגד שיטת הצדוקים.
בפרק הבא נעסוק בשתי מנחות החובה הנוספות של הציבור - לחם הפנים ושתי הלחם.