מגילה, פרק ד', משנה ח'. משנה זו עוסקת במעשים הנראים לעין, אשר יש בהם כדי לעורר חשד שמא נוטה העושה אותם אחר דרכי המינות.
שתי הצהרות הפוסלות את שליח הציבור:
"האומר: איני עובר לפני התיבה בצבועין" - המצהיר כי אין הוא מוכן לרדת לפני העמוד ולשמש כשליח ציבור בבגדים צבעוניים, אלא בבגדים לבנים בלבד. הקפדה זו אינה דרישה הלכתית כלל, ולפיכך פוסקת המשנה: "אף בלבנה לא יעבור" - אף בבגדים הלבנים, שאותם הוא מוכן ללבוש, אין מניחים לו לעבור לפני התיבה. הטעם: באותה תקופה היו אפיקורסים שהקפידו ללבוש לבן דווקא, ויש לחשוש שדבק בו שמץ של אפיקורסות.
"בסנדל איני עובר" - האומר שאין הוא מוכן לעבור לפני התיבה כשהוא נעול בסנדל, אף הוא נפסל: "אף יחף לא יעבור". גם כאן החשש הוא חשש מינות, שכן היו אפיקורסים באותו הזמן שהקפידו שלא לנעול נעליים.
"העושה תפילתו עגולה - סכנה ואין בה מצווה":
סכנה - העושה את תפיליו עגולות במקום מרובעות, אם ייתקל בדבר מה עלולה התפילה לפצוע את ראשו ביתר קלות מתפילה מרובעת ושטוחה.
ואין בה מצווה - הלכה למשה מסיני היא שהתפילין צריכות להיות מרובעות, ומי שאינו מקיים את צורתן אינו מקיים בכך מצווה כלל.
הנחה שלא במקומה וציפוי שלא כדין:
"נתנה על מצחו או על פס ידו - הרי זו דרך המינות" - המניח את תפילת הראש באמצע המצח במקום על הראש ממש, מעל קו השיער, או את תפילת היד על כף היד במקום על השריר - הרי זו דרכם של המינים, שהיו סוג של כופרים.
"ציפן זהב ונתנן על בית אונקלי - הרי זו דרך החיצונים" - המצפה את התפילין בזהב במקום שיהיו שחורות, והמניחן על גבי השרוול במקום על בשרו - הרי זו דרכם של החיצונים, אותם אנשים שהלכו אחר הבנתם שלהם ולא אחר הבנת חז"ל. זוהי צורה של מינות, ואם רואים אדם הנוהג כן - יש בכך סימן לנטייה אחר דרכי המינים.
לסיכום: במשנה זו למדנו על מעשים חיצוניים המעוררים חשד של מינות: ההימנעות המוצהרת מבגדים צבעוניים או מנעילת סנדל בשעת התפילה - הפוסלת את האומר מלעבור לפני התיבה אף באופן שהוא מוכן לו; עשיית התפילין עגולות - שיש בה סכנה ואין בה מצווה; והנחתן שלא במקומן, ציפוין בזהב או הנחתן על גבי הבגד - שהן דרך המינים והחיצונים.