מגילה, פרק שלישי, משנה ז'. אף משנה זו ממשיכה ועוסקת בדיני נשיאת כפיים.
לשון המשנה:
"כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו" - כהן שבידיו מומים אינו נושא את כפיו.
ומדוע? שני טעמים בדבר:
מפני שהעם מסתכלין בידיו - וההסתכלות בידי הכהנים יש בה בעיה, שהרי לפחות בבית המקדש שרתה השכינה על ידיהם, ומשם באה ההוראה שלא להסתכל.
מפני היסח הדעת - העם יסיחו דעתם ולא ישימו לב לברכה, ואילו מוטל עליהם לשים לבם לברכת הכהנים.
הוספתו של רבי יהודה:
"ורבי יהודה אומר: אף מי שהיו ידיו צבועות איסטיס ופואה לא ישא את כפיו, מפני שהעם מסתכלין בו".
איסטיס - סוג של צבע כחול.
פואה - סוג של צבע אדום.
כהן שידיו צבועות בצבעים אלו אינו עולה לדוכן, מן הטעם שהעם מסתכלין בו.
שני סייגים לדין זה:
כל זה בהנחה שאין הכהנים מכסים עצמם בטלית.
וכן כאשר אין העם רגילים במראה מעין זה. אך אם רוב אנשי אותה קהילה צובעים בצבעים אלו וידיהם צבועות, והבריות רגילות בכך, אין הדבר בולט ואין כאן חשש.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי כהן שיש בידיו מומין אינו נושא את כפיו, מפני שהעם מסתכלין בידיו ומפני היסח הדעת מן הברכה; ולדעת רבי יהודה אף כהן שידיו צבועות באיסטיס ובפואה אינו נושא את כפיו, מפני שהעם מסתכלין בו - והכול כשאין ידיו מכוסות בטלית וכשאין הבריות רגילות במראה כזה.