מגילה, פרק ד', משנה ו'. משנה זו עוסקת בשאלה מי רשאי לשמש את הציבור בתפקידים השונים שבבית הכנסת, ומהם התפקידים החסומים בפני מי שיש בו חיסרון מסוים - בין חיסרון שבגיל, בין חיסרון שבמראה החיצוני ובין חיסרון שבחושים.
קטן:
קטן הוא ילד שטרם הגיע לגיל בר מצווה. במשנה נאמר: "קטן קורא בתורה ומתרגם":
"קורא בתורה" - מותר לו לעלות ולקרוא מן התורה. הרמב"ם כותב שלדעת אחד הגאונים אין הדבר מותר אלא לאחר העלייה השלישית, שכן שלוש העליות הראשונות הן המניין המינימלי, ואילו העליות הנוספות מתווספות מחמת אירועים אחרים.
"ומתרגם" - רשאי לתרגם את קריאת התורה לארמית.
המכנה המשותף לשני אלה: בשניהם אין הקטן מוציא איש ידי חובתו, ואין כוונתו להוציא אחרים.
לעומת זאת נאמר במשנה: "אבל אינו פורס על שמע, ואינו עובר לפני התיבה, ואינו נושא את כפיו":
"אינו פורס על שמע" - אינו יכול להוציא את הציבור בברכות קריאת שמע, לפי שאין בכוחו להוציא אחרים ידי חובתם.
"ואינו עובר לפני התיבה" - אינו יכול לשמש שליח ציבור לתפילת שמונה עשרה, כלומר לחזרת הש"ץ ובכללה הקדושה, מן הטעם האמור.
"ואינו נושא את כפיו" - אינו עולה לדוכן. הכוונה היא שאינו עולה לבדו כאשר הוא הכהן היחיד; אך רשאי הוא להצטרף לכהנים אחרים.
פוחח:
מכאן עוברת המשנה לאדם בעל חיסרון אחר: הפוחח, מי שבגדיו קרועים ואין מראהו מכובד.
"פורס על שמע ומתרגם" - מותר לו להוציא את הציבור בברכות קריאת שמע וכן לתרגם, שכן בשני תפקידים אלו אין הוא עומד במקום בולט בבית הכנסת.
"אבל אינו קורא בתורה, ואינו עובר לפני התיבה, ואינו נושא את כפיו" - בכל אלה אסור לו לשמש, לפי שבקריאת התורה, בעמידה כשליח ציבור לשמונה עשרה ובנשיאת כפיים הוא עומד במקום בולט ונראה לעין כול.
סומא:
"סומא פורס את שמע ומתרגם" - העיוור רשאי להוציא את הציבור ידי חובה בברכות קריאת שמע, וכן לתרגם.
לעניין קריאה בתורה, ודאי שאין הוא יכול לשמש כקורא, שכן יקרא בעל פה ואילו חובה לקרוא מתוך הכתב; ויש דיון אם רשאי הוא לברך ואחר יקרא עבורו. אף לעניין מעבר לפני התיבה, לומר את שמונה עשרה ואת חזרת הש"ץ, נחלקו הדעות. יש המבינים שבוודאי הוא רשאי בכך, ושלשון המשנה אינה דווקאית וכוללת גם עניין זה.
דעת רבי יהודה:
"רבי יהודה אומר: כל שלא ראה מאורות מימיו אינו פורס על שמע" - מי שנולד עיוור ומעולם לא ראה אור, אינו יכול להוציא את הציבור בברכות קריאת שמע, שהרי מעולם לא נהנה מן האור ואין הוא יכול לברך עליו - וברכה על האור היא אחת הברכות שאנו מברכים בברכות קריאת שמע. התנא קמא, לעומתו, סובר שאף הוא נהנה מן האור.
הגמרא מביאה בעניין זה ברייתא: רבי יוסי אמר שמעולם לא הבין את הפסוק שבתוכחה שבספר דברים, המשווה את המצב לאדם עיוור המגשש באפלה. וכי מה נפקא מינה לעיוור אם חשוך או אינו חשוך? עד שפגש אדם עיוור המחזיק אבוקה בידו. שאלו: "למה אתה מחזיק אבוקה?". השיב לו: "כשהאבוקה בידי, אנשים רואים אותי ויכולים להזהירני מפני מכשולים; אך בלעדיה אין בעלי הראייה יכולים לומר לי דבר". מכאן הבין את תפקידו של האור: אף שהעיוור אינו נהנה מן האור בעצמו, נהנה הוא ממנו באמצעות אחרים.
לסיכום: במשנה זו למדנו את הכלל המבחין בין תפקיד שבו אין המשמש מוציא אחרים ידי חובתם לבין תפקיד שבו הוא מוציא את הציבור, ובין תפקיד הנעשה במקום בולט לבין תפקיד שאינו בולט. הקטן קורא בתורה ומתרגם אך אינו פורס על שמע, אינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו לבדו; הפוחח פורס על שמע ומתרגם אך אינו משמש בתפקידים הבולטים; והסומא פורס על שמע ומתרגם, ובדעת רבי יהודה נתמעט מי שלא ראה מאורות מימיו - מחלוקת שיסודה בשאלה אם נהנה הוא מן האור, כפי שעולה מן הברייתא על רבי יוסי והאבוקה.