מגילה, פרק ד', משנה ה'. המשנה עוסקת במי שעלה להפטיר בנביא ובכיבודים הנוספים הניתנים לו: "המפטיר בנביא - הוא פורס על שמע, והוא עובר לפני התיבה, והוא נושא את כפיו". שלושה דברים אלו ניתנים לו כפיצוי על חסרון הכבוד שנגרם לו בכך שעלה לקרוא מן הנביא.
מדוע נדרש פיצוי?
הקריאה בנביא, בשונה מקבלת עלייה לתורה, נחשבה בזמן המשנה כחסרון כבוד, וכדי לפצות על כך נתנו לו לעשות פעולות אחרות בתפילה.
שלושת הכיבודים:
"פורס על שמע" - כפי שלמדנו במשניות הקודמות ובמשנה ג', על פי ההבנה הפשוטה הוא האדם המוציא את הציבור ידי חובה, המכוון על הציבור בברכות קריאת שמע, ולו ניתן כבוד זה.
"עובר לפני התיבה" - הוא זה שיאמר את חזרת הש"ץ ויוציא את הציבור בקדושה.
"נושא את כפיו" - אם הוא כהן, הוא זה שיעלה לדוכן.
ולכאורה קשה: הרי כל כהן עולה לדוכן, ובמה שונה המפטיר מכל אדם אחר? בביאור הדבר נאמרו שתי דרכים:
אכן מדובר בדבר שכל הכהנים עושים, והמשנה מזכירה זאת כאן רק כניגוד למשנה הבאה, שבה מבואר שקטן אינו האדם הנושא את כפיו.
המפטיר יהיה הראשון, הפותח את נשיאת הכפיים ואת הברכות שהכהנים אומרים.
"ואם היה קטן - אביו או רבו עובר על ידו":
אם מקבל המפטיר היה קטן שלא הגיע לגיל מצוות - דבר המותר, וכך אף ההלכה למעשה - אין הוא יכול להוציא את הציבור בברכות קריאת שמע, ואף לא לומר את חזרת הש"ץ והקדושה. וכן נלמד להלן שאין הוא עולה לדוכן אם הוא הכהן היחיד. לפיכך אביו או רבו עובר על ידו: הם מייצגים אותו ונוטלים את הכיבודים הללו במקומו.