לפנינו משנה ד' בפרק ד' של מסכת מגילה, העוסקת בסדרי הקריאה בציבור: מניין הפסוקים בכל עלייה, אופן מסירת הפסוקים למתורגמן, ודין הדילוג בין פרשה לפרשה.
"הקורא בתורה לא יפחת משלושה פסוקים":
העולה לתורה אינו קורא פחות משלושה פסוקים, וזהו השיעור המזערי של כל עלייה.
"לא יקרא למתורגמן יותר מפסוק אחד":
המשנה עוסקת כאן בדין המתורגמן. בימי קדם נהגו שלצד הקורא עמד מתרגם, ולאחר שקרא הקורא פסוק היה המתורגמן מתרגמו לארמית ומשמיעו לציבור. הקורא אינו רשאי למסור למתורגמן יותר מפסוק אחד בכל פעם: פסוק בעברית, ומיד תרגומו. הטעם הוא החשש שאם יימסרו לו מספר פסוקים כאחד, לא יתרגם אותם כראוי, ובחומש הדבר חמור במיוחד, שכן התוכן נוגע להלכות התורה.
בתורה: פסוק אחד בלבד בכל פעם.
בנביא: ניתן לקרוא שלושה פסוקים ולמוסרם יחד למתורגמן, משום שהתוכן אינו קריטי כל כך מבחינת ההלכה וההתנהגות היהודית.
"היו שלושתן שלוש פרשיות - קורא אחד אחד": אם שלושת הפסוקים שבנביא שייכים לשלוש פרשיות נפרדות, אף שאין כאן אלא שלושה פסוקים, כל אחד מהם עומד כפסקה בפני עצמה, ולפיכך יקראם אחד אחד.
"מדלגין בנביא ואין מדלגין בתורה":
כאשר קוראים קטע מסוים ומבקשים לדלג ממנו לקטע אחר, הדבר מותר בנביא, ומותר לעבור מעניין לעניין. בתורה, לעומת זאת, אין מדלגין, מחשש שהקורא יתבלבל, וטעות בחומש חמורה יותר.
עם זאת, מבארת הגמרא כי איסור הדילוג בתורה נאמר רק כשעוברים מעניין לעניין; אך בתוך אותו עניין עצמו מותר לדלג ממקום למקום. כך אכן היה נוהג הכהן הגדול, כפי שלמדנו במשנה, שביום הכיפורים היה ממשיך וקורא בענייני היום ומדלג מפרשה לפרשה.
"ועד כמה הוא מדלג?"
המשנה מבררת: גם במקום שהדילוג מותר - בנביא אף בשני עניינים, ובחומש בעניין אחד - מהו שיעור המרחק שמותר לדלג? על כך משיבה המשנה: "עד כדי שלא יפסוק המתורגמן" - מותר לדלג מרווח שאפשר לעוברו בזמן שהמתורגמן אומר את תרגומו של הפסוק. כל עוד לא סיים המתורגמן את תרגומו, אין בכך טרחא דציבורא ואין בכך חוסר כבוד לציבור, שהרי הם מאזינים לתרגום בינתיים, עד שהקורא מגיע אל המקום החדש.
לסיכום: במשנה זו למדנו ארבעה דינים: העלייה לתורה אינה פוחתת משלושה פסוקים; בתורה נמסר למתורגמן פסוק אחד בלבד ובנביא שלושה, אלא אם הם שלוש פרשיות נפרדות; מדלגין בנביא ואין מדלגין בתורה, למעט דילוג בתוך אותו עניין; ושיעור הדילוג המותר הוא כדי שלא יפסיק המתורגמן את תרגומו.