מגילה, פרק ד', משנה ג'. משנה זו מונה דברים שונים שאין עושים אותם אלא בעשרה, כלומר במניין.
הדברים הטעונים עשרה:
"אין פורסין את שמע" - זהו ביטוי שקשה לתרגמו כפשוטו, ונבחר כאן ההסבר הפשוט ביותר: אין פותחים בברכות קריאת שמע. אדם אחד היה מברך את הברכה, והאחרים שומעים ויוצאים בכך ידי חובתם. כך מבאר הר"ן את משמעות האמירה; לרש"י יש הסבר אחר, המורכב מעט יותר.
"אין עוברין לפני התיבה" - ללא מניין אין אדם ניגש לפני העמוד להיות שליח ציבור ולומר את חזרת הש"ץ.
"אין נושאין את כפיהם" - אין הכהנים נושאים את כפיהם לברך את עם ישראל.
"אין קורין בתורה" - אין עושים קריאה בספר התורה.
"ואין מפטירין בנביא" - אין אומרים הפטרה בנביא.
"אין עושין מעמד ומושב" - בשעת הלוויה. היה נהוג לעצור שבע פעמים בדרך לקבורת המת, לשבת ולבכות, לעמוד ולשוב ולשבת, וכולם היו עושים כן. לפי חלק מהגרסאות נהגו בכך גם בדרך החזרה מן הקבר. כיום נותרה מן המנהג גרסה מקוצרת בלבד, ואף היא אינה נעשית אלא במניין.
"אין אומרים ברכת אבלים ותנחומי אבלים" - ברכת האבלים נזכרת בגמרא במסכת כתובות: בשובם מללוות את המת היו עומדים בחוץ, ואדם אחד היה מברך את האבלים. תנחומי אבלים - עמידה בשתי שורות לניחום האבלים, מנהג שאנו נוהגים בו עד היום. אף אלו טעונים מניין.
"וברכת חתנים" - שבע הברכות טעונות עשרה אנשים, והחתן עצמו יכול להימנות עמהם.
"ואין מזמנין בשם" - אין מזכירים את שם ה' בזימון. רק כשיש מניין ניתן לומר "אלוקינו".
כל הדברים הללו אינם נעשים בפחות מעשרה אנשים.
ובקרקעות תשעה וכהן:
המשנה מוסיפה הלכה מעניינת: מי שהקדיש קרקע לבית המקדש ועתה מבקש לפדותה, צריך שומה בתשעה וכהן - עשרה אנשים שאחד מהם כהן. הלכה זו נלמדת מפסוק בספר ויקרא.
"ואדם כיוצא בהן" - הוא הדין באדם המקדיש את עצמו, כלומר האומר שערכו יינתן להקדש. כשם שבקרקע יש לחשב את שוויה כדי לפדותה ולתת את דמיה להקדש, כך גם באדם: הן הקרקע והן האדם נישומים בעשרה אנשים, שאחד מהם כהן.
לסיכום: במשנה זו נמנו הדברים שאין עושים אותם אלא בעשרה - פריסת שמע, ירידה לפני התיבה, נשיאת כפיים, קריאה בתורה והפטרה בנביא, מעמד ומושב שבלוויה, ברכת אבלים ותנחומי אבלים, ברכת חתנים וזימון בשם; ולצדם שומת קרקעות של הקדש ושומת ערכו של אדם, הנעשות בתשעה וכהן.