מגילה, פרק ג', משנה ג'. המשנה פותחת בלשון "ועוד אמר רב יהודה" - בהמשך לדבריו במשנה הקודמת, שם הקל למכור בית כנסת לצורך חצר בלבד, ואז רשאי הקונה לעשות בו כרצונו. כאן מוסיף רב יהודה הלכה נוספת: בית כנסת שחרב, קדושתו נותרת בו, ולפיכך נאסרים בו מעשים אחדים.
הדברים האסורים בבית הכנסת אף לאחר שחרב:
"אין מספידין בתוכו" - בית הכנסת הוא מבנה גדול ונוח, המכיל אנשים רבים, ואדם עלול לרצות לערוך בו הספד. איסור זה נאמר בהספדו של יחיד; אך הספדו של אחד ממנהיגי העיר מותר, ואף כאשר בית הכנסת עומד על תילו ואינו חרב.
"ואין מפשילין בתוכו חבל" - אין לפתל בו חבלים. מלאכה זו דורשת מרחב פתוח וגדול, ולפיכך עלול אדם להתפתות להשתמש בו לצורך כך.
"ואין פורסין בתוכו מצודות" - אין להניח בו מלכודות לחיות. אין מדובר במזיקים, אלא בציד לצורך הפרווה או לכל מטרה אחרת.
"ואין שוטחין על גגו פירות" - אין לפרוס פירות על גג בית הכנסת כדי לייבשם.
"ואין עושין אותו קפנדריא" - אין להשתמש בו כקיצור דרך.
מקור הדין שהקדושה נותרת אף לאחר החורבן:
יסוד זה נלמד מן הפסוק בויקרא: "והשמותי אני את מקדשיכם" - התורה מזהירה שהמקומות הקדושים ייחרבו, ואף על פי כן היא ממשיכה לכנותם "מקדשיכם". מכאן ש"קדושתן אף כשהן שוממין": אף לאחר שנחרבו הם נחשבים מקודשים, ולפיכך אין לעשות בהם את הדברים המנויים במשנתנו.
"עלו בו עשבים לא יתלוש":
אם צמחו עשבים על כתלי בית הכנסת, כפי שניתן לראות בכותל המערבי, אין לעקרם - "מפני עגמת נפש". הכוונה היא ליצור מידה של צער, אותו כאב רגשי שחשים הרואים את מצבו המוזנח של המקום, וצער זה יעורר את הלבבות ויניע את האנשים לבנותו מחדש.
הגמרא מבארת כי האיסור הוא לתלוש את העשבים כדי להאכילם לבהמתו; אך אם תולשם ומשאירם במקומם, עדיין יש בראייתם עגמת נפש, ולפיכך הדבר מותר.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי קדושת בית הכנסת אינה פוקעת בחורבנו, ולכן אין מספידין בו הספד יחיד, אין מפשילין בו חבל, אין פורסין מצודות, אין שוטחין על גגו פירות ואין עושין אותו קפנדריא - הכול מכוח הפסוק "והשמותי את מקדשיכם", שקדושתן אף כשהן שוממין. וכן למדנו את דין העשבים העולים בכתליו, שאין תולשים אותם מפני עגמת נפש - ומטעם משנה זו נותרת בכותל המערבי הצמחייה הצומחת ממנו עד היום.