המשנה השנייה בפרק ג' במסכת מגילה עוסקת בדיני מכירת בית הכנסת: אף במקום שבו המכירה מותרת, נחלקו התנאים באיזה אופן ובאילו תנאים ניתן למכרו, ולאילו שימושים רשאי הקונה להשתמש בו לאחר מכן.
דעת רבי מאיר:
"אין מוכרין אותו אלא על תנאי שאם ירצו יחזירוהו, דברי רבי מאיר" - אף כאשר מוכרים בית כנסת, אין למכרו במכירה גמורה, אלא על תנאי שאם ירצו המוכרים יוכלו ליטלו בחזרה. תנאי זה מבטא שאין הם שלמים לגמרי עם המכירה, ואין רצונם האמיתי להיפרד מבית הכנסת. יש בכך מידה של חיבה כלפי בית הכנסת.
דעת חכמים:
"וחכמים אומרים: מוכרין אותו ממכר עולם" - חכמים חולקים וסוברים כי מותר למכרו במכירה קבועה וגמורה, ואין צורך להראות חיבה זו על ידי תנאי. אולם חכמים מסייגים זאת: "חוץ מארבעה דברים" - ארבעה שימושים שאין למכור את בית הכנסת לצורכם:
"למרחץ" - אין להשתמש בו כבית מרחץ.
"ולבורסקי" - בית עיבוד עורות, מקום שבו מעבדים את העורות, שריחו רע ביותר.
"ולטבילה" - מקום המשמש כמקווה טהרה.
"ולבית המים" - מקום המשמש להטלת מי רגליים.
כל אחד מן השימושים הללו אינו ראוי לבית הכנסת.
דעת רבי יהודה:
"רבי יהודה אומר: מוכרין אותו לשם חצר, והלוקח מה שירצה יעשה" - רבי יהודה הוא המקל שבשיטות: אין למכור את בית הכנסת לשם שימוש אחר אלא לשם חצר בלבד, כמחסן; ואולם משנמכר, הקונה עושה בו כרצונו. אין קשר בין השם שלשמו נמכר לבין מה שנעשה בו בפועל לאחר מכן, והדבר תלוי בקונה.
לסיכום: במשנה זו נחלקו התנאים באופן מכירת בית הכנסת - רבי מאיר מצריך תנאי שיוכלו להחזירו, מתוך חיבה לבית הכנסת; חכמים מתירים ממכר עולם, למעט ארבעה שימושים שאינם ראויים (מרחץ, בורסקי, טבילה ובית המים); ורבי יהודה מקל ומתיר למכרו לשם חצר, והקונה עושה בו כרצונו.