מגילה, פרק ג', משנה א'. פרק זה פותח בדיני בית הכנסת, ולאחר מכן עובר לדיני קריאת התורה. משנתנו דנה במכירת בית הכנסת ובמכירת פריטים נוספים: מה מותר למכור, ומה דינם של הכספים המתקבלים תמורתם.
"בני העיר שמכרו רחוב העיר":
אנשי העיר שמכרו את רחובה הגדול של העיר. ומה עניינה של קדושה ברחוב? לפי משנתנו יש לרחוב קדושה, שכן כפי שלמדנו בפרק השני של מסכת תענית, ביום הכיפורים ובתעניות האחרונות על הגשמים היו יוצאים ומתפללים ברחובה של עיר. משום כך פוסקת המשנה: "לוקחין בדמיו בית הכנסת" - מותר לרכוש בכספי המכירה בית כנסת, שקדושתו גבוהה מקדושת הרחוב, בהיותו מיועד ומוקדש לתפילה.
ראוי לציין כי הגמרא מבארת שמשנתנו היא דעה יחידאית. החכמים חולקים וסוברים שמאחר שאין מתפללים ברחוב אלא לעיתים רחוקות, אין בו מעמד של קדושה כלל, ולפיכך מותר להשתמש בכספי מכירתו לכל צורך שהוא.
סולם דרגות הקדושה:
המשנה ממשיכה ומונה את סדר העלייה בקודש: כל פריט שנמכר, נרכש בכספיו פריט שקדושתו גבוהה יותר.
"בית הכנסת - לוקחין תיבה" - בכספי מכירת בית כנסת מותר לבנות ארון קודש להנחת ספר התורה.
"תיבה - לוקחין מטפחות" - בכספי מכירת ארון הקודש ניתן לרכוש מטפחות, הם הכיסויים של ספרי התורה.
"מטפחות - לוקחין ספרים" - הכוונה לספרי נביאים וכתובים. יש אומרים שאף חומשים בכלל זה, ובלבד שמדובר בכרכים בודדים ולא בחמישה חומשי תורה כאחד, שהרי בכך עוסקת הדרגה הבאה.
"ספרים - לוקחין תורה" - בכספי מכירת ספרים מותר לרכוש ספר תורה.
כאן המקום להעיר: הגמרא מבארת שההיתר למכור בית כנסת אמור דווקא בבית כנסת של כפר, שאינו מקום שכל העולם מבקר בו. אך בעיר גדולה, שנוסעים רבים נכנסים ויוצאים בה, נעשה בית הכנסת שייך לכלל ישראל, ואין בני המקום רשאים למוכרו. משנתנו העוסקת במכירת בית כנסת מדברת בבית כנסת של כפרים, הנחשב רכושו של הכפר עצמו.
ובסדר ההפוך - אין מורידין בקודש:
"תורה - לא יקחו ספרים" - המוכר ספר תורה, אין רוכשים בכספו ספרים, שדרגתם נמוכה יותר.
"ספרים - לא יקחו מטפחות" - אין רוכשים בכספי הספרים את כיסויי ספר התורה.
"מטפחות - לא יקחו תיבה" - אין רוכשים בכספי המטפחות ארון קודש.
"תיבה - לא יקחו בית הכנסת" - אין רוכשים בכספי ארון הקודש בית כנסת, שדרגתו נמוכה יותר.
"בית הכנסת - לא יקחו את הרחוב" - אין רוכשים בכספי בית הכנסת את הרחוב, המקום הפתוח שמתפללים בו. אף שלדעת משנתנו יש לרחוב קדושה, אין קדושתו כקדושת בית הכנסת.
"וכן במותריהן":
דין זה נוהג אף בכספים העודפים. הרי שנמכר ארון קודש ונרכשו בכספו מטפחות, ונותר עודף - שהרי ארון הקודש נמכר בכסף רב יותר משווי המטפחות. מעמדם של הכספים העודפים כמעמד הכספים הראשונים, ואין להשתמש בהם אלא לרכישת דבר שקדושתו שווה או גבוהה יותר.
"אין מוכרין של רבים ליחיד":
אין מוכרים בית כנסת של רבים ליחיד, ויש המבינים שהוא הדין אף בספר תורה של רבים. הטעם - "מפני שמורידין אותו מקדושתו": עצם העובדה שאין הוא משמש עוד ציבור רב מורידה אותו מדרגת קדושתו. זוהי דעתו של רבי יהודה, המבחין בין קניין הרבים לבין הורדתו לרשות היחיד.
"אמרו לו":
השיבו לו החכמים: אם קיימת הבחנה בין רבים ליחיד, יש לומר בהתאם שאין להעביר בית כנסת - או ספר תורה - מעיר גדולה לעיר קטנה, שהרי בעיר הקטנה לא ישמש ציבור רב כל כך. וכיוון שברור שאין הלכה כן, אין יסוד אף להבחנתו של רבי יהודה, שאין להפוך בית כנסת של רבים לבית כנסת של יחיד.
לסיכום: במשנה זו למדנו את סולם דרגות הקדושה - רחוב העיר, בית הכנסת, התיבה, המטפחות, הספרים וספר התורה - וכי מותר לעלות בקודש ואין לרדת בו, הן בכספי המכירה עצמם והן במותרותיהם. כן למדנו כי היתר מכירת בית הכנסת אמור בכפר ולא בעיר גדולה, ואת מחלוקת רבי יהודה וחכמים במכירת של רבים ליחיד.
בהמשך הפרק נעבור לדיני קריאת התורה.