מגילה, פרק שני, משנה ד'. משנה זו עוסקת בשני עניינים: מי הם הכשרים לקרוא את המגילה ולהוציא בה את הרבים ידי חובתם, ואילו מצוות הן 'מצוות היום' שאין לקיימן אלא לאחר הנץ החמה.
"הכל כשרין לקרוא את המגילה":
המשנה פותחת וקובעת כי הכל כשרים לקרוא את המגילה, "חוץ מחרש, שוטה, וקטן". שלושה אלו יצאו מן הכלל, מפני שאינם מחויבים במצווה:
חרש - מי שהוא חירש ואילם.
שוטה - מי שאינו שפוי בדעתו.
קטן - מי שטרם הגיע לגיל מצוות.
ואולם, רבי יהודה מכשיר בקטן. לשיטתו יכול הקטן לקרוא ולהוציא את הרבים ידי חובתם.
מצוות היום:
מכאן עוברת המשנה לדון בכמה מצוות שזמנן ביום, ואין אדם יוצא בהן ידי חובה עד שתזרח החמה: "אין קורין את המגילה, ולא מולין, ולא טובלין, ולא מזין". ואלו הם:
"אין קורין את המגילה" - הכוונה לקריאת היום ולא לקריאת הלילה.
"ולא מולין" - ברית מילה, שזמנה ביום.
"ולא טובלין" - אותן טבילות במקווה שזמנן ביום.
"ולא מזין" - הזאת המים שיש בהם אפר הפרה האדומה, שאף היא נעשית ביום.
ומוסיפה המשנה: "וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול". שומרת יום כנגד יום היא אישה זבה שראתה דם באחד מאחד עשר ימי הזיבה. משראתה דם ביום אחד, ההלכה מחייבתה לשמור את היום שלמחרת כיום נקי; באותו יום עצמו היא טובלת במקווה, ואם לא ראתה בהמשך היום, הריהי טהורה באותו הלילה. אף היא אינה טובלת אלא ביום.
כל אלו זמנם "עד שתנץ החמה" - כלומר, לכתחילה אין לקיימן אלא לאחר הנץ החמה.
בדיעבד - משעלה עמוד השחר:
אף על פי שלכתחילה מצוות אלו נעשות לאחר הנץ החמה, מלמדת אותנו המשנה: "וכולן שעשו משעלה עמוד השחר - כשר". אם בדיעבד עשה אדם אחת מן המצוות הללו - בין שטבל, בין שקרא את המגילה, בין שמל, ובין שהזה מאפר הפרה האדומה - לאחר שעלה אור הבוקר, כלומר בעלות השחר שקודמת להנץ החמה (ויש דעות שונות בשיעור הזמן המדויק שבין עלות השחר להנץ החמה), יצא ידי חובתו.
נמצא, שהנץ החמה הוא הזמן שהוא ודאי יום, ולכתחילה יש להמתין לו; אך אף עמוד השחר נחשב יום בדיעבד, וכל המצוות הללו שנעשו מאותה שעה ואילך - כשרות.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי הכל כשרים לקריאת המגילה חוץ מחרש, שוטה וקטן שאינם מחויבים במצווה (ורבי יהודה מכשיר בקטן), וכי קריאת המגילה של יום, המילה, הטבילה וההזאה - וכן טבילתה של שומרת יום כנגד יום - זמנן לכתחילה מהנץ החמה, ובדיעבד יוצאים בהן ידי חובה משעלה עמוד השחר.