מגילה, פרק א', משנה י'. משנה זו דנה במושג ה'במה'. בזמן שעמד המשכן בשילה, וכן בזמן שעמד בית המקדש בירושלים, לא היה מותר להקריב קרבנות בשום מקום אחר. אולם בתקופה שקדמה לשילה, וכן בתקופה שבין משכן שילה לירושלים, הותרה הקרבת קרבנות במקום הנקרא 'במה' - מקום גבוה ומוגבה שעליו הוקרב הקרבן.
שני סוגי במות:
במה גדולה - כל מקום שבו הוצב המשכן, אפילו באופן זמני, כגון בגלגל, בנוב ובגבעון. זהו המקום הציבורי להקרבת קרבנות עבור כלל ישראל.
במה קטנה - במת יחיד, שכל אדם היה רשאי לבנותה מאבן ולהקריב עליה קרבן.
לשון המשנה:
"אין בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסחים" - אין הבדל בין הבמה הציבורית הגדולה, כגון בגלגל ובנוב וגבעון, לבין הבמה הפרטית הקטנה, אלא בקרבן הפסח בלבד: קרבן פסח היה קרב בבמה גדולה ולא בבמה קטנה.
הגמרא מבארת כי אין הדבר אמור בפסחים דווקא, אלא בכל קרבן חובה שקבוע לו זמן, כדוגמת הפסח - וכגון התמידים והמוספים. קרבנות אלו קרבים בבמה גדולה ולא בבמה קטנה.
לעומתם, ישנם קרבנות חובה שאין קבוע להם זמן, כגון פר העלם דבר של ציבור הבא כאשר טעו בית הדין. קרבנות אלו לא היו קרבים אפילו בבמה גדולה, אלא במשכן או בבית המקדש בלבד.
"זה הכלל":
המשנה מסכמת וקובעת כלל: "כל שהוא נידר ונידב - קרב בבמה". כל קרבן שניתן להביאו כנדר, כלומר שהאדם מתחייב בפיו להביא קרבן, או כנדבה, שבה הוא מקדיש בהמה מסוימת לקרבן - אלו קרבנות רצוניים, והם קרבים בבמה, והכוונה כאן לבמה קטנה, במת יחיד.
ולעומת זאת: "וכל שאינו לא נידר ולא נידב" - קרבן שאינו יכול לבוא כקרבן רצוני, אלא הוא קרבן חובה, אינו קרב בבמה, אלא במשכן ובבית המקדש בלבד.
לסיכום: במשנה זו למדנו את ההבדל בין במה גדולה, הבמה הציבורית שבמקום המשכן, לבין במה קטנה, במת היחיד. ההבדל היחיד ביניהן הוא בקרבנות החובה שקבוע להם זמן, כפסח, כתמידים וכמוספים, הקרבים בבמה גדולה בלבד; ואילו קרבנות חובה שאין להם זמן קבוע אינם קרבים בבמה כלל. הכלל העולה מן המשנה: כל שהוא נידר ונידב קרב בבמה, וכל שאינו לא נידר ולא נידב אינו קרב אלא במשכן ובמקדש.