מגילה, פרק א', משנה י"א. במשנה הקודמת למדנו כי משהוקבע המשכן בשילה, וכן לאחר שנבנה בית המקדש בירושלים, נאסר להקריב קרבנות בבמה, ולא ניתן היה להביאם בשום מקום אחר. משנתנו באה להבחין בין דיניה של שילה לדיניו של בית המקדש בירושלים.
"אין בין שילה לירושלים אלא שבשילה אוכלים קדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה":
אין הבדל בין שילה, מקום המשכן, לבין בית המקדש בירושלים, אלא בנקודה אחת: מקום אכילתם של הקדשים הקלים ושל המעשר שני. קדשים קלים הם אותם קרבנות שאינם טעונים אכילה דווקא בתוך גבולות העזרה, ואף מי שאינם כהנים רשאים לאוכלם, כגון קרבן שלמים. אף המעשר שני, הנאכל בדרך כלל בירושלים בלבד, נכלל בהבחנה זו.
בשילה: נאכלים הקדשים הקלים והמעשר שני "בכל הרואה" - בכל מקום שממנו ניתן לראות את שילה, את המשכן.
בירושלים: נאכלים הם "לפנים מן החומה" - בכל מקום שבתוך חומת ירושלים.
נמצא שבשילה, שלא הייתה מוקפת חומה, די היה בכך שיהא אדם יכול לראות משם את המשכן; ואילו בירושלים ההיתר תלוי בהימצאות בתוך חומת העיר.
"וכן וכן קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים":
בשילה ובירושלים כאחד, קדשי הקדשים - הדרגה הגבוהה שבקרבנות, הנאכלת לכהנים בלבד - נאכלים אך ורק לפנים מן הקלעים. הקלעים הם היריעות שבמשכן, ובבית המקדש הכוונה לכותלי החצר. שם, ולא מחוצה לו, מקום אכילתם.
"קדושת שילה יש אחריה היתר, וקדושת ירושלים אין אחריה היתר":
קדושת שילה: כל עוד עמד המשכן בשילה, לא ניתן היה להקריב קרבנות בבמה, בשום מקום אחר. אך משחרבה שילה, שבו הבמות והותרו, ובשנים שבין חורבן שילה לבניין בית המקדש היה מותר להקריב קרבנות בבמה.
קדושת ירושלים: אין אחריה היתר. משנבנה בית המקדש, מאותו רגע ולתמיד, שוב לא ניתן להקריב קרבנות בבמה, אף לאחר שחרב הבית.
מטעם זה אין באפשרותנו להקריב קרבן בימינו, עד שייבנה בית המקדש.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני הבדלים בין שילה לירושלים: מקום אכילתם של הקדשים הקלים והמעשר שני - בשילה "בכל הרואה" ובירושלים "לפנים מן החומה" (בעוד שקדשי הקדשים נאכלים בשתיהן לפנים מן הקלעים); וכן שקדושת שילה יש אחריה היתר במה, ואילו קדושת ירושלים קדושת עולם היא, ואין אחריה היתר.