מגילה, פרק א', משנה ו'. אנו ממשיכים בנושא שבו עסקו המשניות הקודמות: הבחנה בין שתי הלכות הדומות זו לזו, שאין ביניהן אלא הבדל מצומצם.
"אין בין המודר הנאה מחברו למודר ממנו מאכל אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהם אוכל נפש":
המשנה מעמידה זה מול זה שני נודרים:
המודר הנאה מחברו - מי שנדר שלא ייהנה מחברו כלל, בכל סוגי ההנאה.
המודר ממנו מאכל - מי שנדר שלא ייהנה ממאכלו של חברו בלבד, וזוהי ההנאה היחידה שאינו מקבל ממנו.
בין שני סוגי הנדרים הללו אין הבחנה, אלא בשני דברים בלבד:
"דריסת הרגל" - השאלה אם רשאי הוא לדרוך על נכסי חברו. אין זו הנאת אוכל אלא הנאה כללית, ולפיכך היא אסורה על המודר הנאה בלבד, ומותרת למודר מאכל, שכן אין הדבר נוגע לאוכל.
"וכלים שאין עושין בהם אוכל נפש" - כלים שאין משתמשים בהם לצורך הכנת אוכל. כלים המיועדים לאוכל אסורים אף על מי שנדר רק מהנאת אוכל; אך כלים שאינם של אוכל, שבהם עוסקת משנתנו, מותרים למודר מאכל ואסורים על המודר הנאה.
הגמרא מוסיפה כי במקום שנהוג להשכיר בו את הכלים, יהיו כלים אלו אסורים אף על מי שנדר על הנאת מאכל בלבד. הטעם: מאחר שניתן לקבל מזומן תמורת השכרת הכלים, ואת המזומן ניתן להמיר במאכל, נחשב הדבר להנאת מאכל. כך למשל מעיל: במקום שבו נהוג להשכיר מעילים, לא יוכל המודר מאכל ליהנות ממנו, שכן המעיל עשוי להביא לידי הנאת מאכל דרך המזומן המתקבל עבור השכרתו.
"אין בין נדרים לנדבות":
עניין זה נוגע לאדם המבקש להתחייב בהבאת קרבן לבית המקדש. שתי דרכים לפניו:
נדר - האדם אומר: "הריני לוקח על עצמי להביא קרבן". משקיבל על עצמו, מוטלת עליו האחריות לראות את הדבר עד סופו ולוודא שהקרבן יובא בפועל.
נדבה - האדם אינו מקבל על עצמו אחריות מראש, אלא נוטל בהמה מסוימת, מביאה לבית המקדש ואומר: "בהמה זו קרבן". אם הבהמה קיימת - יביאנה; אם אינה קיימת - אין עליו אחריות.
וזוהי לשון המשנה: "אלא שהנדרים חייב באחריותן ונדבות אינו חייב באחריותן". בנדר, אם הקדיש בהמה ומתה, עדיין חייב הוא להביא בהמה אחרת תחתיה. בנדבה, שבה ייחד בהמה מסוימת לקרבן, אם מתה אותה בהמה - אין עליו אחריות נוספת.
לסיכום: במשנה זו נוקטת המשנה בשני זוגות הלכות דומות. בזוג הראשון: המודר הנאה מחברו והמודר ממנו מאכל שווים בכול, ואינם נבדלים אלא בדריסת הרגל ובכלים שאין עושין בהם אוכל נפש - ובלבד שאין מדובר במקום שנהוג להשכיר בו כלים, שאז אף הם באים לכלל הנאת מאכל. בזוג השני: נדרים ונדבות שווים בכול, ואינם נבדלים אלא בחיוב האחריות - שבנדר חייב באחריות הקרבן, ובנדבה אינו חייב.