מגילה, פרק א', משנה ה'. משנה זו, וכן שבע המשניות הבאות עד סוף הפרק, אינן עוסקות בפורים או במגילה. הן הובאו כאן משום שהמשנה הקודמת נחתמה בלשון "אין בין": אין הבדל בין אדר ראשון לאדר שני אלא בקריאת המגילה ובמתנות לאביונים. על דרך זו נדונים במשניות אלו שני עניינים הדומים זה לזה מאוד, שיש להם מכנה משותף רחב מלבד פרט אחד שאינו משותף ביניהם. כולן פותחות במילים "אין בין" - אין הבדל בין זה לזה אלא - ומשום כך הן נקראות "האין בינים".
"אין בין יום טוב לשבת":
לשון המשנה: "אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד" - ההבדל בין יום טוב לשבת הוא בכך שביום טוב הותרה מלאכה לצורך הכנת אוכל, מה שאין כן בשבת. אמנם קיימים הבדלים נוספים ביניהם, אך זהו הבדל עיקרי אחד.
הגמרא מבארת כי לשון זו היא כשיטת בית שמאי דווקא. במסכת ביצה נחלקו בית שמאי ובית הלל בשאלה האם מלאכות שהותרו לצורך הכנת אוכל הותרו גם לצרכים שאינם הכנת אוכל:
בית הלל: "מתוך" שהותרו מלאכות אלו לצורך הכנת אוכל, הותרו אותן מלאכות עצמן אף לצורך שאינו הכנת אוכל, כל עוד הן נעשות לצורך הנאת יום טוב.
בית שמאי: לא הותרו אלא לצורך הכנת אוכל בלבד.
מכיוון שהמשנה נוקטת "אלא אוכל נפש בלבד" - לצורך הכנת אוכל ולא לשום דבר אחר - עולה שדבריה הם כשיטת בית שמאי ולא כשיטת בית הלל.
"אין בין שבת ליום הכיפורים":
המשנה ממשיכה ב"אין בין" נוסף: "אין בין שבת ליום הכיפורים אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בכרת":
שבת: המחלל אותה במזיד - עונשו בידי אדם, כלומר מיתה בידי בית דין.
יום הכיפורים: המחלל אותו במזיד - חייב כרת, שהוא עונש הנעשה בידי שמים ולא בידי אדם.
לסיכום: במשנה זו פתחנו בסדרת ה"אין בינים" החותמת את הפרק, שנשנתה כאן בהמשך ללשון המשנה הקודמת. למדנו שני הבדלים: בין יום טוב לשבת - היתר מלאכה לצורך אוכל נפש, ולשון המשנה עולה כשיטת בית שמאי; ובין שבת ליום הכיפורים - שזדונו של זה בידי אדם וזדונו של זה בכרת.