מסכת מגילה, פרק א', משנה ד'. משנה זו עוסקת בשנה מעוברת, ובשאלה באיזה מן האדרים נוהגות מצוות הפורים.
לשון המשנה:
"קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה - קורין אותה באדר השני". מדובר במי שקרא את המגילה בי"ד באדר, מתוך הנחה שזהו אדר רגיל, ולאחר מכן עיברו את השנה והתברר למפרע כי אדר זה היה אדר ראשון. במקרה כזה חוזר וקורא את המגילה באדר השני, שכן אדר השני הוא החודש שבו נחוג הפורים.
"אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא:"
"קריאת המגילה" - הנוהגת באדר השני בלבד, ולא באדר הראשון.
"ומתנות לאביונים" - אף הן ניתנות לעניים באדר השני ולא באדר הראשון.
אולם האיסור להספיד ולהתענות נוהג גם בי"ד ובט"ו של אדר הראשון, אף שידוע מראש כי אדר זה הוא הראשון, ועתיד לבוא אחריו אדר שני, ולפיכך אין קוראים בו את המגילה.
הטעם שקבעו חז"ל את חגיגת הפורים באדר השני דווקא, ולא באדר הראשון, הוא כדי לסמוך את הגאולה שנעשתה בפורים לגאולה שנעשתה בזמן הפסח.
לסיכום: הקורא את המגילה באדר שהתעברה בו השנה - חוזר וקורא באדר השני. ההבדל היחיד בין שני האדרים הוא בקריאת המגילה ובמתנות לאביונים, הנוהגות באדר השני בלבד, ואילו איסור ההספד והתענית נוהג בי"ד ובט"ו אף באדר הראשון. וטעם הדבר שנקבע הפורים באדר השני - כדי לסמוך גאולה לגאולה.