משנה יא במסכת מכות עוסקת בשאלה כיצד קובעים כמה מלקות - או כמה מלקויות - מסוגל הנידון לעמוד בהן.
וכך אומרת המשנה: "אין אומדים את כמות המלקות שאדם יכול לעמוד בהן אלא בחשבון מלקות שאפשר לחלקן לשלושה חלקים" - האומדן נעשה תמיד במספר הניתן לחלוקה לשלושה.
לדוגמה:
אמדו הרופאים כי אין הנידון יכול לעמוד בכל שלושים ותשע המלקות - אין מלקים אותו שלושים ותשע, שכן הדבר יביא למותו.
אמדו כי הוא יכול לעמוד בשבע עשרה מלקות - מאחר ששבע עשרה אינו מתחלק בשלוש, מלקים אותו חמש עשרה בלבד, המתחלק לשלושה. זו כוונת המשנה שהאומדן נעשה רק במספר המתחלק לשלישים.
מתי ניתן לשנות את האומדן:
אמדו כי הוא יכול לעמוד בארבעים - כלומר שלושים ותשע, כאמור - והתחילו להלקותו, ובאמצע חזרו בהם הרופאים ואמרו שטעו ואין הוא מסוגל לעמוד בכולן, פטור מאותה נקודה ואילך, ואין ממתינים עד שיבריא כדי להשלים את השאר. אולם כל זמן שלא התחילו בהלקאה, הרשות נתונה לשנות את האומדן - להוסיף לו או לגרוע ממנו.
נמצא שהוא חזק ממה שנאמד:
אמדו כי הוא יכול לעמוד בשמונה עשרה - מספר המתחלק בשלוש - ולאחר שהלקו אותו שמונה עשרה התברר שהוא חזק ממה שסברו, ולמעשה היה יכול לעמוד בכל הכמות, בכל הארבעים או שלושים ותשע - פטור.
עבירה שיש בה שני איסורים:
עבר עבירה שיש בה שני איסורים שונים, וחייב שתי מלקויות:
אם אמדו שהוא מסוגל לעמוד בסדרה שלמה אחת של שלושים ותשע מלקות, ובנוסף לכך בשלוש מלקות לפחות עבור המלקות השנייה - מלקים אותו ארבעים ושתיים: שלושים ותשע עבור הלאו הראשון ושלוש עבור השני, ולאחר שקיבלן הוא פטור.
אך אם אין הוא יכול לעמוד ביותר משלושים ותשע, ולא לכל הפחות בארבעים ושתיים, נמצא שלא קיבל דבר עבור הלאו השני: לוקה על הלאו הראשון, מתרפא, וחוזר ולוקה על הלאו השני.
רק אם ניתן להכניס באומדן מקצת מלקות - שלוש לפחות - עבור הלאו השני, אנו אומרים שקיבל את עונשו גם עבור הלאו השני.
לסיכום: למדנו כי האומדן נעשה תמיד במכות המתחלקות לשלושה; שכל זמן שלא התחילו בהלקאה ניתן לשנות את האומדן להוסיף או לגרוע, ומשהתחילו - אם נמצא שאין בכוחו להמשיך הוא פטור, ואין ממתינים לרפואתו; שאם התברר בדיעבד שהיה חזק ממה שנאמד - פטור; ובעבירה שיש בה שני איסורים, אם נכללו באומדן שלוש מלקות לפחות עבור הלאו השני - יצא ידי שני הלאווין, ואם לא - לוקה, מתרפא וחוזר ולוקה.