מכות, משנה ח'. משנה זו מהווה המשך לרעיון שנתבאר במשנה הקודמת: למדנו שם על נזיר שהפר אחד מאיסורי נזירותו פעמים מספר, שאם קיבל התראה על כל פעם ופעם, חייב מלקות על כל אחת ואחת. המשנה שלפנינו ממשיכה ומרחיבה יסוד זה לאיסורים נוספים.
טומאת נזיר:
נזיר אסור להיטמא. אם היה מיטמא ונוגע בגופה שוב ושוב במשך היום כולו, אינו חייב אלא מלקות אחת, על סמך ההתראה האחת שקיבל. אולם אם אמר לו אדם "אל תיטמא, אל תיטמא", ובכל פעם נטמא - חייב על כל אמירה ואמירה של "אל תיטמא", ועל כל טומאה וטומאה.
גזיזת שערו:
איסור נוסף החל על הנזיר הוא איסור גזיזת שערו. אם עסק כל היום בגזיזת שערו, אינו חייב אלא מלקות אחת. אך אם אמר לו אדם "אל תגזוז את שערך, אל תגזוז את שערך", ובכל פעם גזז - חייב על כל פעם ופעם.
מהלכות נזיר לאיסור שעטנז:
מכאן עוברת המשנה לעניין כלאיים: הלובש שעטנז, התערובת האסורה של צמר ופשתים, ולבשו כל היום כולו, אינו חייב אלא אחת - על הפעם הראשונה שלבשו לאחר שהתרו בו. אך אם אמר לו אותו אדם "אל תלבש", והוא פושט וחוזר ולובש בכל פעם - חייב מלקות נפרדות על כל אחת ואחת.
שני שלבים בסוגיית הגמרא:
בתחילה אומרת הגמרא שאין הוא צריך לפשוט את הבגד כולו, אלא מכיוון שהוציא את ראשו מן החור שבבגד והחזירו - נחשב הדבר כפשיטה ולבישה מחדש.
למסקנה מעמידה הגמרא שאין צורך בפשיטה בפועל כלל: אם עבר בין ההתראות שיעור זמן שהיה בו כדי לפשוט את הבגד ולחזור וללבוש אותו, חייב על כל אחת ואחת מן ההתראות, מאחר שעבר די זמן.
דיוקו של הר"ן:
הר"ן מדגיש נקודה: אף שבדרך כלל נדרש מעשה בפועל כדי להתחייב, כאן די בכך שבתחילה הייתה פעולת לבישה ממשית. פעולה זו מספיקה כדי להיחשב מעשה עבור כל ההתראות שבהן אמר לו האדם "אל תעבור על שעטנז, אל תלבש שעטנז". בכל פעם שעובר שיעור הזמן שבו היה יכול לפשוט את הבגד, נחשבת הפעולה שנעשתה בתחילה כאילו עשה את המעשה עתה ממש.
לסיכום: במשנה זו למדנו שהתראות חוזרות מחייבות מלקות על כל אחת ואחת - הן בנזיר שנטמא, הן בנזיר שגזז את שערו, והן בלובש שעטנז. בעניין השעטנז נתבאר בגמרא שאין צורך בפשיטת הבגד כולו, ולמסקנה אף לא בפשיטה בפועל, אלא די בשיעור זמן שהיה בו כדי לפשוט וללבוש. ולפי הר"ן, פעולת הלבישה הראשונה נחשבת כמעשה מחודש בכל התראה והתראה.