מכות, פרק ג', משנה ו'. משנה זו עוסקת באיסור כתובת קעקע. שני מרכיבים יש בביטוי זה: "כותב" - כתיבה, ו"קעקע" - חריטה בעור.
תנאי החיוב לפי המשנה:
"כתב ולא קעקע" - נטל את הדיו המשמש לקעקוע וכתב בו על העור, אך לא חרט ולא חתך בעור - אינו חייב.
"קעקע ולא כתב" - חתך בעור אך לא השתמש בדיו כלל - אינו חייב.
אינו חייב אלא בכתיבה וחריטה יחדיו, "בדיו ובכחול ובכל דבר שהוא רושם" - הכחול הוא צורה אחת של דיו, וכן כל חומר אחר העושה סימן.
שיטת רבי שמעון:
המשנה מביאה סייג מעניין בשיטת רבי שמעון: אין חייבים מלקות על עשיית כתובת קעקע אלא "עד שיכתוב את השם". ולאיזה שם הכוונה? שמה של עבודה זרה. אם כתב את שם האליל - הרי זה איסור, ואם לאו - אינו חייב. וכך למד מלשון הפסוק האוסר את הכתיבה, שממנו מוכח כי כתובת הקעקע היא מעשה של נאמנות לעבודה זרה. כך אומר רבי שמעון בן יוחאי בשם רבי שמעון, וזו הסיבה שלשיטתו כתובת קעקע תיאסר רק כשהיא שמה של עבודה זרה.
למעשה אין אנו פוסקים כרבי שמעון, אלא כל צורות הקעקוע אסורות מן התורה, והעושה אותן חייב.
בעלות האדם על גופו:
הקעקועים נעשו נפוצים מאוד בעולם שסביבנו, ובמידה מסוימת יש בהם הפגנה של התפיסה שהאדם הוא הבעלים על גופו. תפיסה זו עומדת בניגוד לתפיסתנו, שגופנו אינו שלנו אלא שייך להשם, ועלינו לנהוג בו בכבוד.
המיתוס בדבר הקבורה:
רעיון שהתפשט בעם ישראל, ובמיוחד בקרב מי שאינם דתיים, אומר כי אדם שיש לו קעקוע אינו יכול להיקבר בבית קברות יהודי - ולדבר זה אין כל מקור בתורה. השערתי היא שאמהות יהודיות, שלא רצו שילדיהן יעשו קעקועים, אמרו להם שלא יוכלו להיקבר עם המשפחה. זו ההשערה היחידה שיש בידי כדי להסביר כיצד הפך הדבר למיתוס כה נפוץ.