קידושין, פרק ד', משנה י"א. משנה זו היא המשך לנושא שנידון במשנה הקודמת: אדם שנסע למדינת הים ושב ממנה עם ילדים - לעיתים בלוויית אישה, ולעיתים בלעדיה.
המקרה הראשון - האשה לפנינו:
לשון המשנה: "אשה נשאתי במדינת הים, הרי זו ואלו בניה" - נשאתי אשה בחוץ לארץ, והרי היא עמי כאן, ואלו בניה. בזה קובעת המשנה: "מביא ראיה לאשה" - עליו להביא ראיה על ייחוסה של האשה, שהרי עד עתה לא סיפק כל ראיה לגביה, ולפיכך מוטל עליו להוכיח ולהביא עדות שהיא יהודייה כשרה.
אך אין הוא נדרש להביא ראיה על הילדים, שכן - כפי שהזכרנו במשנה הקודמת - מדובר במקרה שבו הילדים תלויים בכנפי סינרה, ולפיכך ברור שהם ילדיה. משהוכח ייחוסה, הולכים הבנים אחריה כדבר המובן מאליו.
המקרה השני - האשה מתה:
"מתו, ואלו בניה" - נשא אשה במדינת הים והיא נפטרה, וכעת הוא טוען כי אלו בניה של אותה אשה שנשא. במקרה זה "צריך להביא ראיה על האשה ועל בניה" - שתי ראיות נדרשות ממנו:
ראיה על האשה: על ייחוסה של האשה שנפטרה, שהרי מעולם לא ראינו את האשה הזאת כאן.
ראיה על הבנים: שהילדים הנמצאים עמו כאן הם אכן בניה של אותה אשה שהוכח ייחוסה כראוי.
משהובאו שתי הראיות, נחשבים אף הבנים ליהודים כשרים.
לסיכום: כאשר האשה עצמה עומדת לפנינו, די בראיה על ייחוסה בלבד, והבנים נגררים אחריה מאליהם; אך כאשר מתה, שוב אין על מי להסתמך, ולפיכך נדרשת ראיה כפולה - הן על ייחוסה של האשה והן על כך שאלו בניה.