קידושין, פרק ד', משנה י'. משנתנו דנה בשאלת הוכחת הייחוס: באילו נסיבות נדרש אדם להביא ראיה על כשרות ייחוסם של אשתו ושל ילדיו, ובאילו נסיבות די במה שעינינו רואות.
לשון המשנה:
"מי שיצא הוא ואשתו למדינת הים, ובא הוא ואשתו ובניו, ואמר: אשה שיצאת עמי למדינת הים הרי היא זו ואלו בניה - אינו צריך להביא ראיה לא על האשה ולא על הבנים".
מדובר באיש שנשא אישה ובדק את ייחוסה ומצאו כשר, ולאחר מכן יצא עמה למדינת הים. כעת שב עמה ועם ילדים שנולדו שם, ואומר: זו האישה שיצאה עמי, ואלו בניה. קובעת המשנה שאין הוא נדרש להביא ראיה כלל - לא על האישה ולא על הבנים.
טעמו של דין זה:
על האישה - זוהי אותה אישה עצמה שיצאה עמו, וייחוסה כבר נבדק בשעת נישואיהם.
על הבנים - אף שלא היו במציאות בשעת היציאה, מבארת הגמרא שמדובר בילדים קטנים המסתובבים סביבה ונתלים בשולי בגדה. מן המראה שלפנינו ברור שאלו ילדיה, וממילא אם היא כשרה - אף הם כשרים.
מתה האישה:
ממשיכה המשנה: "מתה, ואלו בניה - מביא ראיה על הבנים, ואינו מביא ראיה על האשה". במקרה זה שב האיש עם הילדים בלבד ואומר שאשתו מתה ואלו בניה. כאן עליו להביא ראיה על הבנים - עדים המעידים שראו שאלו הם ילדיה של אותה אישה, שכן האם אינה לפנינו ואין המראה מוכיח מאליו. אך על האישה אינו נדרש להביא ראיה, שהרי כבר בדק את ייחוסה בשעה שנשאה. ומשיש מי שמעיד שאלו ילדיה, הרי הם בחזקת ישראלים כשרים.
לסיכום: משנתנו מלמדת כי אישה שייחוסה נבדק בשעת הנישואין אינה טעונה בדיקה נוספת בשובה, ואילו לגבי הילדים הכול תלוי בראיה: כל עוד האם עמם והם נתלים בבגדה, המראה עצמו משמש הוכחה ואין צורך בראיה נוספת; אך משמתה האם, נדרשת עדות מפורשת שאלו הם בניה, וממנה נגזרת כשרותם.