לפנינו משנה ט' שבפרק ד' של מסכת קידושין, העוסקת במי שמינה שליח לקדש וקדם הוא עצמו וקידש - בין באב המקדש את בתו ובין באישה המקדשת את עצמה.
המקרה הראשון - האב ושלוחו:
המשנה פותחת: "מי שנתן רשות לשלוחו לקדש את בתו, והלך הוא וקידשה" - אדם מינה שליח לקדש את בתו, ולאחר מכן הלך הוא בעצמו וקידשה. ואלו דיניה:
"אם שלו קדמו - קידושיו קידושין" - אם קידושי האב עצמו קדמו, הם הקידושין התקפים, ואף אם יקדש השליח לאחר מכן, אין קידושיו חלים.
"אם של שלוחו קדמו - קידושיו קידושין" - אם השליח קידש תחילה, קידושי השליח הם התקפים, ומה שעשה האב לאחר מכן אינו תקף.
"ואם אינו ידוע - שניהם נותנין גט" - כאשר אין ידוע מי מהם קידש ראשון, שני הבעלים בכוח נותנים לה גט. "ואם רצו - אחד נותן גט ואחד כונס" - אם ירצו, די בכך שאחד מהם ייתן גט והשני יישא אותה, שהרי אף אם נותן הגט הוא הבעל האמיתי, משנתן את הגט רשאי השני לכונסה.
המקרה השני - האישה ושלוחה:
"וכן האישה שנתנה רשות לשלוחה לקדשה, והלכה וקידשה את עצמה" - כאן מדובר באישה עצמה, ולא באביה, והדין זהה לדינו של האב:
"אם שלה קדמו - קידושיה קידושין" - אם קידושי האישה קדמו, הם התקפים ולא קידושי השליח.
"אם של שלוחה קדמו - קידושיו קידושין" - אם קידושי השליח קדמו, הם התקפים, ואילו קידושיה שלה, שבאו לאחר מכן, אינם חלים.
"אם אינו ידוע - שניהם נותנין לה גט" - בספק מי קידש ראשון, שניהם נותנים לה גט. "ואם רצו - אחד נותן לה גט ואחד כונס" - אם ירצו הבעלים, אחד נותן לה גט והשני נושא אותה.
מדוע נדרשו שני המקרים?
הגמרא מבארת מדוע נשנו שני מקרים הדומים זה לזה כמעט לחלוטין - האחד באב והאחר באישה עצמה. יסוד הדין הוא, שמכיוון שהמשלח קידש בעצמו, מוכח שרצונו הוא שקידושין אלו יחולו אם יקדימו, ובכך ביטל את שליחותו של השליח מלקדש. אלא שבכל אחד מן המקרים לחוד היה מקום לומר אחרת:
אילו נשנה רק דינו של האב: היינו אומרים שהאב בקי בענייני ייחוסין וכיוצא בהם, ולכן ודאי שיודע הוא את אשר לפניו, וכשקידש תחילה קידושיו תקפים והשליח בטל. אך באישה היינו חוששים שאינה בטוחה בעצמה, ושמא תאמר בלבה: איני יודעת בוודאות מה הנכון כאן - ומתוך כך אינה סומכת דעתה על קידושי עצמה, ולא ביטלה את השליח לגמרי, אלא רצתה שקידושי השליח יחולו. לפיכך שנתה המשנה גם את החלק השני: אף באישה, אם קידשה עצמה תחילה - קידושיה תקפים ולא קידושי השליח.
אילו נשנה רק דינה של האישה: היינו אומרים שהאב, שאין אלו נישואיו אלא נישואי בתו, אינו מחויב כל כך למעשה הקידושין שעשה ולא נתכוון שיחולו בוודאות, אלא רצה לראות שמא ימצא חן בעיניו מה שיעשה השליח - ונמצא שלא ביטל את השליח. לפיכך שנתה המשנה גם את דין האב.
מלמדת אפוא המשנה בשני המקרים כאחד: הקידושין שקדמו בזמן - בין שנעשו בידי האב ובין בידי האישה עצמה - הם הקידושין התקפים, ושליחותו של השליח בטלה.
לסיכום: למדנו כי המשלח, האב או האישה, שקידש בעצמו לאחר שמינה שליח, מבטל בכך את השליחות, והקידושין הקודמים בזמן הם התקפים. בספק מי מהם קדם - שניהם נותנים גט, ואם רצו, אחד נותן גט והשני כונס. שני המקרים נשנו במשנה כדי לשלול את הסברה שהאב או האישה לא התכוונו לבטל את שליחותו של השליח.