בשיעור זה נלמד את משנה ח' בפרק ד' של מסכת קידושין, העוסקת בשאלת נאמנותו של אדם לקבוע את מעמדו ההלכתי של בנו.
"האומר בני זה ממזר - אינו נאמן":
אדם המצביע על בנו ואומר כי הוא ממזר, דהיינו שנולד מיחסים אסורים - אין דבריו מתקבלים, אף שהוא טוען כי כך הוא הדבר באמת.
שני טעמים נאמרו לכך שאינו נאמן:
קורבה: האב קרוב הוא לבנו, וקרוב פסול להעיד.
אין אדם משים עצמו רשע: אין אדם נאמן בדבר שיש בו כדי לעשותו רשע, כלומר עובר על התורה. שהרי כדי שבנו יהיה ממזר, היה עליו לעבור על איסורי עריות.
ראוי לדייק: הטעם השני אמור דווקא כאשר האב טוען שהבן בא מיחסי עריות שלו. אם טוען הוא כי אשתו נבעלה לאיש אחר, אין בדבריו משום 'משים עצמו רשע'. אולם הטעם הראשון - קורבתו אל הבן - עומד בעינו גם במקרה זה.
"ואפילו שניהם אומרים על העובר שבמעיה ממזר הוא":
אף אם הבעל והאישה כאחד מעידים על העובר הנמצא במעיה באותה שעה כי ממזר הוא, והיא אומרת שאכן בא מיחסים עם איש אחר - אין הם נאמנים. יש לציין כי לכאורה יש מקום לקבל את דבריהם משני צדדים: האישה יודעת בוודאות אם נבעלה לאיש אחר, ואף עשויה לדעת כי לא נבעלה לבעלה באותה עת; ונוסף על כך, לעובר אין חזקת כשרות, שכן הוא מתחיל את מציאותו מחדש ואין לו עבר מבוסס של כשרות. ואף על פי כן קובעת המשנה "אינם נאמנים", שכן שוב שבים אנו לטעם הקורבה.
שיטת רבי יהודה:
רבי יהודה חולק ואומר: "נאמנים". ולא זו בלבד, אלא אף האב לבדו, בלא האם, נאמן לומר על בנו שהוא ממזר. טעמו של רבי יהודה מבוסס על הכתוב בעניין הבן הבכור - "יכיר": יש בכוחו של האב להכיר את בנו, כלומר להכירו בפני אחרים ולזהות מיהו בנו. מכאן לומד רבי יהודה כי נתונה לאב הנאמנות לקבוע ולהודיע לנו את מעמדו ההלכתי של בנו.
גבול הנאמנות:
נאמנות זו אמורה על הבן בלבד, ולא על הנכד. כלומר, אם לבנו כבר ילדים, ואמירתו על הבן תשליך גם עליהם, שוב אין הוא נאמן אף לגבי בנו עצמו.
לסיכום: המשנה קובעת כי האומר על בנו שהוא ממזר אינו נאמן - הן מחמת קורבתו אליו והן מחמת הכלל שאין אדם משים עצמו רשע, ואף שניהם יחד אינם נאמנים על העובר שבמעיה, על אף שאין לו חזקת כשרות. רבי יהודה חולק ומכוח הכתוב "יכיר" מעניק לאב נאמנות לקבוע את מעמד בנו - נאמנות המוגבלת לבן בלבד, ולא במקום שדבריו משפיעים גם על נכדיו.