קידושין, פרק ד', משנה ז'. משנה זו היא המשך למשנה הקודמת, שבה קבע רבי יהודה כי בתו של גר זכר דינה כבתו של חלל זכר: כשם שכאשר האב חלל הבת חללה, כך בתו של גר נחשבת אף היא גיורת ואסורה לכהן. אולם ישראל - יהודי רגיל - שנשא גיורת, בתו מותרת ואין לה מעמד של גיורת.
דברי המשנה שלפנינו:
"ישראל שנשא גיורת" - בתו כשרה לכהונה, כפי שנתבאר במשנה הקודמת ובדעת רבי יהודה.
"גר שנשא בת ישראל" - אף כאן הבת כשרה לכהונה, ובנקודה זו אין המשנה כדעת רבי יהודה.
החריג שבדברי רבי אליעזר בן יעקב:
רבי אליעזר בן יעקב מוציא מן הכלל מקרה אחד: "גר שנשא גיורת" - כאשר שני ההורים גרים או מתגיירים, הבת פסולה מלהינשא לכהן, שכן היא עצמה נחשבת גיורת.
ובזה מוסיפה המשנה שני פרטים:
"אחד גר ואחד עבד משוחרר" - אין הבדל ביניהם, ולשניהם מעמד של גרים.
"עד עשרה דורות" - הדין נמשך כל עוד שני הצדדים גרים, ואף למעלה מעשרה דורות, "עד שתהא אמו מישראל" - שלכל הפחות תהא האם ישראלית ולא גיורת. וּודאי שאם האב ישראל הבת כשרה, שהרי אף רבי יהודה הודה שכאשר האב ישראל אין הילד גר.
דעת רבי יוסי:
רבי יוסי נוקט בדעה המקילה מכולן: אף אם שני ההורים גרים, בתם כשרה לכהונה.
להלכה:
לכתחילה: כהן הבא לשאול כיצד לנהוג - מורים לו כרבי אליעזר בן יעקב, שאם שני ההורים גרים אין לו לשאת את הבת.
בדיעבד: אם כבר נשא - הלכה כדעה המקילה, שאף כששני ההורים גרים הבת כשרה לכהונה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי ישראל שנשא גיורת וגר שנשא בת ישראל - בתם כשרה לכהונה; ולדעת רבי אליעזר בן יעקב, גר שנשא גיורת - בתו פסולה, וכן בעבד משוחרר, עד שתהא האם מישראל. רבי יוסי מכשיר אף בזה, ולהלכה חילקו בגמרא בין לכתחילה לבין דיעבד.