קידושין, פרק ג', משנה י"א. משנה זו היא הרחבה של המשנה הקודמת, והובאה כאן דרך אגב בעקבותיה. למעשה אין בה מידע חדש שלא נלמד כבר מן המשנה הקודמת, אלא פירוט של אותו יסוד במקרה נוסף.
הטענות שבמשנה:
האיש אומר לאם: "קידשתי את בתך", "והיא אומרת: לא קידשת אלא אותי" - כלומר האם מכחישה שקידש את בתה וטוענת שאותה עצמה קידש. מתוך שתי הטענות המנוגדות הללו נגזרים ארבעה דינים.
ארבעת הדינים העולים מן המשנה:
"שהוא אסור בקרובות קטנה" - האיש אסור בקרובותיה של הבת, שהרי לדבריו קידש אותה.
"וקטנה מותרת בקרוביו" - הבת מותרת בקרוביו, שכן היא עצמה לא אמרה דבר לכאן או לכאן, ואף אילו הייתה טוענת - כקטנה אין היא נאמנת.
"הוא מותר בקרובות גדולה" - האיש מותר בקרובות האם, שכן אף שהיא טוענת שקידש אותה, הוא מכחיש את דבריה.
"וגדולה אסורה בקרוביו" - האם אסורה בקרוביו, שהרי לפי טענתה שלה היא מקודשת לו.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין הטענות הסותרות בין האיש הטוען שקידש את הבת ובין האם הטוענת שאותה קידש: כל צד נאסר בקרובי הצד שלטענתו נתקדש לו, ואילו הצד שכנגד, המכחיש - או שאינו בר טענה כלל, כמו הקטנה - נותר בהיתרו.