לפנינו משנה ח' בפרק ג' של מסכת קידושין, העוסקת בנאמנותו של האב ביחס לבתו. על פי התורה, זכות בידי האב לקדש את בתו בעודה קטנה - כל עוד לא הגיעה לגיל בת מצווה - וכן בעודה נערה, בששת החודשים שמשעה שנעשתה בת מצווה והביאה סימני בגרות, עד שתיעשה בוגרת. משעה שנעשתה בוגרת, יצאה מרשותו ואין בידו לקדשה.
"קידשתי את בתי" - בעודה קטנה:
האומר "קידשתי את בתי", או "קידשתיה וגירשתיה כשהיא קטנה", כלומר שקידשה וקיבל עבורה את גיטה, ובשעה שהוא אומר זאת עודה קטנה - נאמן. הואיל ובאותה שעה נתונה בידו הסמכות ההלכתית לעשות מעשים אלו, נאמן הוא לומר שאכן עשאם.
ולדבר השלכה הלכתית מיידית:
אמר "קידשתיה" בלבד - הרי היא אסורה לכל אדם, שכן אינה מותרת אלא לאותו אדם שקידשה לו.
אמר "קידשתיה וגירשתיה" - מותרת היא לכל אדם, אך אסורה לכהן, שהרי לדבריו גרושה היא.
"קידשתיה וגירשתיה כשהיא קטנה והיא גדולה":
אם אמר "קידשתיה וגירשתיה כשהיא קטנה", ובשעה שהוא אומר זאת כבר בגרה ויצאה מרשותו - אינו נאמן. אין הוא נאמן לאוסרה על הכהן, ואף אם אמר "קידשתיה" בלבד, אין הוא נאמן לעשותה אשת איש האסורה לכל אדם.
"נשבית ופדיתיה":
אמר "נשבית ופדיתיה", שנשבתה בידי גויים ופדאה - אמירה זו, אילו הייתה נכונה, הייתה אוסרתה על הכהן. ואף על פי כן, "בין שהיא קטנה ובין שהיא גדולה - אינו נאמן". הטעם לכך: התורה לא נתנה בידו כל יכולת להשפיע על מעמד השבויה. בכוחו לקדשה ולגרשה, ובדרך זו אף לאוסרה על הכהן, אך אין בסמכותו לאוסרה על הכהן מחמת שבייה.
האומר בשעת מיתתו:
המשנה דנה במקרה שבו קיימת בידינו הנחה שיש לאדם אחים, ומכוחה חייבת אשתו בייבום או בחליצה, ואילו בשאלה אם יש לו בנים לא ידענו דבר. בשעת מיתתו אומר האדם דברים הנוגעים לכך:
"יש לי בנים" - נאמן: אמירה זו אינה מתעמתת ישירות עם ההנחה שבידינו בעניין האחים, שהרי בשאלת הבנים לא הייתה בידינו כל הנחה מוקדמת. אף שיש לו אחים, קיומם של ילדים - בנים או בנות - פוטר את אשתו מן הייבום, ומשום כך נאמן, ואינה חייבת בייבום.
"יש לי אחים" - אינו נאמן: אמירה זו נוגעת ישירות בהנחה הקיימת בידינו בעניין האחים ובאה לשנותה, ולפיכך אין הוא נאמן עליה.
המקדש את בתו סתם:
אדם שיש לו כמה בנות: מקצתן קטנות, שעדיין לא הגיעו לגיל בת מצווה, ומקצתן בוגרות, שכבר עברו את גיל שתים עשרה וחצי ואין בידו לקדשן מדין אב. המשנה עוסקת במצב שבו הבנות הבוגרות מינוהו לשליח לקדשן, כך שמלבד יכולתו לקדש את הקטנות מן התורה, יש בידו גם יכולת טכנית לקדש את הגדולות.
ואף על פי כן, המקדש את בתו סתם - אין הבוגרות בכלל. משלא זיהה האב לאיזו מבנותיו כיוון, אין הבנות הבוגרות בכלל הספק. הואיל וחובתו, אחריותו ויכולתו העיקרית מן התורה מכוונות אל הבנות הקטנות, מניחים אנו שלהן נתן עדיפות, ואין הספק - למי מבנותיו כיוון בקידושין אלו - אלא בבנות שהן קטנות או נערות בלבד.
לסיכום: במשנה זו למדנו את גבולות נאמנותו של האב: נאמן הוא לומר שקידש את בתו או שקידשה וגירשה כל עוד היא קטנה ונתונה ברשותו, ואינו נאמן משבגרה; ואינו נאמן כלל בטענת "נשבית ופדיתיה", שאין הדבר בסמכותו. עוד למדנו את דין האומר בשעת מיתתו "יש לי בנים" לעומת "יש לי אחים", ואת הכלל שהמקדש את בתו סתם - אין הבוגרות בכלל הספק.