אנו למדים את משנה ז' בפרק שלישי במסכת קידושין, העוסקת באב המעיד כי קידש את בתו ואינו יודע למי קידשה.
"קידשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה, ובא אחד ואמר אני קידשתיה - נאמן":
קידושי הבת נתונים בידי האב, וזכות זו עומדת לו כל עוד היא קטנה או נערה. במקרה שלפנינו מעיד האב כי אכן קידש את בתו, אלא שאין הוא זוכר למי קידשה. בא אדם וטוען: אני הוא שקידשתיה - והמשנה קובעת כי הוא נאמן.
היקף נאמנותו של הטוען:
נאמנות לעניין הגט: אילו היה נאמן רק כדי ליתן לה גט ולהתירה לכל אדם, היה הדבר מובן מאליו מכוח הכלל "אין אדם חוטא ולא לו" - אין מניחים שאדם ישקר ויחטא במקום שאין בכך תועלת לעצמו אלא סיוע לזולת בלבד. שהרי מה מניע יש לו לבוא ולהתירה?
נאמנות אף לכנוס: הגמרא מבארת שאין נאמנותו מוגבלת לכך, אלא הוא נאמן אף לשאתה בפועל ולעשות עמה נישואין. הטעם הוא סברה זו: אילו לא היה הוא האדם שקידשה, לא היה מעז לומר לאב "אני קידשתיה", מחשש שמא יביט בו האב ויאמר: דבר אחד ברור לי - לא אתה היית. מחמת אותו חשש רשאים אנו להאמין לו ולקבוע שהוא אכן הבעל.
"זה אומר אני קידשתיה וזה אומר אני קידשתיה":
כאשר שני אנשים טוענים כל אחד שהוא זה שקידשה, קובעת המשנה: "שניהם נותנין גט". אין מניחים ששניהם משקרים, אלא שאחד מהם הוא הבעל האמיתי והשני משקר; ומאחר שאין ידוע מיהו, שניהם נותנים גט, ובכך היא מותרת.
"ואם רצו - אחד נותן גט ואחד כונס" - אם ירצו, רשאי האחד ליתן גט והשני לשאתה. משנתן האחד את גיטו, ניתן להניח שהשני הוא הבעל הנכון, ולפיכך יכול הוא לכנוס אותה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי אב שקידש את בתו ואינו יודע למי, והבא וטוען "אני קידשתיה" - נאמן, ולא רק ליתן גט מכוח "אין אדם חוטא ולא לו", אלא אף לכנוס, מפני שלא היה מעז לטעון כן בפני האב. וכאשר שניים טוענים כך, שניהם נותנים גט, ואם רצו - אחד נותן גט והשני כונס.