משנה ד' בפרק ג' של מסכת קידושין היא מחלוקת מפורסמת בהגדרת מושג התנאי: מהו תנאי, ואילו דרישות נדרשות כדי שיחול ויהיה תקף.
רבי מאיר אומר: "כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן, אינו תנאי" - כל תנאי שאדם מתנה על פעולה שהוא עומד לעשות, ואינו ערוך כתנאי שהתנו בני גד ובני ראובן עם משה רבנו, אינו תנאי תקף כלל.
ומעשה שהיה כך היה: בני גד ובני ראובן ביקשו לקבל את נחלתם בעבר הירדן המזרחי, במקום החלק הרגיל של ארץ ישראל שבצדו המערבי של הנהר. הם אמרו למשה רבנו כי אם יקבלו את חלקם בצד המזרחי, יעברו את הירדן ויסייעו בכיבוש שאר הארץ. נמצא שנכרת ביניהם למשה רבנו הסכם: הם יקבלו את נחלתם בעבר הירדן המזרחי, בתנאי שיצאו תחילה למלחמה.
שלוש דרישות נלמדות מתנאי בני גד ובני ראובן:
תנאי כפול - התנאי נאמר גם בחיוב וגם בשלילה: אם יעברו את הירדן ויילחמו, יקבלו את הנחלה; ואם לא, לא יקבלוה. לדעת רבי מאיר, כדי שהתנאי יחול יש לאומרו בשני האופנים: אם ייעשה הדבר, יחול המעשה; ואם לא ייעשה, לא יחול.
תנאי קודם למעשה - יש להקדים את אמירת התנאי לאמירת המעשה: "אם נעבור את הירדן, נקבל חלק בצד המזרחי", ולא להיפך - "נקבל חלק בצד המזרחי אם נעבור את הירדן". צורה זו אינה תנאי קודם למעשה, אלא מעשה קודם לתנאי, ואין זה הסדר הראוי.
הן קודם ללאו - יש לפתוח בצד החיובי, כפי שעשו בני גד ובני ראובן: "אם נעבור ונילחם, נקבל את חלקנו; ואם לא נעבור, לא נקבלו" - ולא בסדר ההפוך, לומר תחילה "אם לא נילחם, לא נקבל חלק", ורק אחר כך "ואם נילחם, נקבל".
ומקור הדברים בכתוב: "ויאמר משה אליהם: אם יעברו בני גד ובני ראובן" - היינו שיעברו את הירדן חלוצים וילחמו, וכתיב: "ואם לא יעברו" - שאז לא יקבלו את הנחלה. המשנה מתמקדת בדרישה הראשונה, שהיא הצורך בתנאי כפול, באמירת התנאי לשני הכיוונים, אך לצד זאת נדרשים גם שני המרכיבים האחרים.
שיטת רבי חנניה בן גמליאל:
רבי חנניה בן גמליאל חולק, לכל הפחות על עצם הדרישה לתנאי כפול, ואומר: "צריך היה הדבר לאומרו". לדבריו, אין להביא ראיה מבני גד ובני ראובן, שכן הצורך לומר את התנאי בשני הכיוונים לא נבע מכך שבלעדיו התנאי בטל, אלא מטעם מעשי: אלמלא נאמר הצד השלילי - שאם לא יעברו את הירדן לא יקבלו נחלה זו - היה במשמע שאף בארץ כנען לא ינחלו, כלומר שאם לא יקיימו את התנאי לא יקבלו נחלה אף בעבר הירדן המערבי, ואין הדבר כן.
לפיכך הוצרכו לפרש את הצד השלילי, שאם לא יעברו את הירדן יקבלו את חלקם בארץ כנען ככל שאר השבטים. שאם לא היו מציינים זאת, היה מקום לטעות ולסבור שבאי־קיום התנאי לא יקבלו אף את נחלתם הרגילה. נמצא שאין מכאן ראיה שכל תנאי צריך שיהיה כפול ומנוסח לשני הכיוונים.
וכפי שהזכרנו, נחלקו הדעות אם רבי חנניה חולק גם על שתי הדרישות האחרות - הן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה - ואף שתי נקודות אלו נתונות בשאלה.
להלכה:
הלכה כרבי מאיר, וכל הדרישות הללו נדרשות כאשר התנאי נפתח בלשון "אם" - "אם אעשה כך וכך". אולם כאשר נוקטים בלשון "על מנת" - "על מנת ש..." - אין צורך באף אחת מדרישות אלו: לא בתנאי כפול, לא בסדר האמירה ולא בשאר הפרטים, והתנאי מועיל בכל אופן.
לסיכום: במשנה זו למדנו את שלוש הדרישות שלמד רבי מאיר מתנאי בני גד ובני ראובן - תנאי כפול, תנאי קודם למעשה, והן קודם ללאו; את שיטת רבי חנניה בן גמליאל, שאין משם ראיה משום שהכתוב הוצרך לפרש את הצד השלילי מטעם אחר; ואת ההלכה, שנפסקה כרבי מאיר בלשון "אם", ואילו בלשון "על מנת" התנאי מועיל אף בלא כל הפרטים הללו.