קידושין פרק ג', משנה ג'. משנה זו דומה במהותה למשנה הקודמת, ועניינה באדם המקדש אישה על תנאי שיש ברשותו שדה.
"על מנת שיש לי בית כור עפר":
המקדש אומר לאישה שהוא מקדשה על מנת שיש לו בית כור עפר. "עפר" כמשמעו, אך הכוונה לשדה שגודלו כבית כור - השטח שניתן לזרוע בו שלושים סאה, שהם שבעים וחמישה אלף אמות מרובעות.
"הרי זו מקודשת, והוא שיש לו" - האישה מקודשת, ובלבד שאכן יש לו שדה בגודל כזה.
כפי שהזכרנו במשנה הקודמת, כאשר אין ידוע אם יש לו שדה כזה אם לאו, אין אומרים שאינה מקודשת כלל, אלא הרי היא מקודשת מספק, שכן ייתכן שאכן יש ברשותו שדה כזה.
לכאורה היה מקום לחלק בין המקרים: במשנה הקודמת דובר בכסף, וכסף ניתן להצניע ולהסתיר. אפשר שאכן יש לו והוא מעלימו מסיבה כלשהי - כדי להתעלל בה ולהחזיקה קשורה אליו בעודו נושא אישה אחרת, דבר האסור. אך קרקע ושדה, לכאורה שונים הם, ואם אין ידוע לנו על שדה כזה, אין להניח שיש לו.
אף על פי כן, דין אחד לשניהם: בין בכסף ובין בקרקע ובשדה, כל עוד אין עדים בדבר, הרי היא מקודשת מספק.
"על מנת שיש לי בית כור עפר במקום פלוני":
כאן נקב המקדש במקום מסוים. אם יש לו שדה כזה באותו מקום - מקודשת; ואם אין לו שם שדה כזה - אינה מקודשת.
"על מנת שאראך בית כור עפר":
בנוסח זה אין די בכך שיש עדים על קיומו של השדה, אלא התנאי הוא שיראה לה אותו בפועל: "הרי זו מקודשת, ויראנה" - מקודשת ובלבד שיראה לה את השדה.
עם זאת, נדרש שהשדה יהיה בבעלותו: "ואם הראה בבקעה - אינה מקודשת". אם הראה לה שדה שבבקעה שאינו שלו - כגון שהוא אריס באותו שדה, או שרכש את פירותיו של האזור בלבד - אינה מקודשת, שהרי אין השדה שייך לו.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין המקדש על תנאי שיש לו בית כור עפר: אם יש לו - מקודשת, וכשאין הדבר ידוע - מקודשת מספק, ואין הבדל בזה בין כסף לקרקע. נקב מקום מסוים - הכול תלוי בקיום השדה באותו מקום. התנה שיראה לה את השדה - אין די בעדות אלא בהראייה בפועל, ובלבד שיהיה השדה בבעלותו ולא בשדה שאינו שלו.