משנה ב' בפרק ג' של מסכת קידושין מרחיבה בעניין התנאים השונים שאדם עשוי להתנות בתהליך קידושי אישה.
"על מנת שאתן לך מאתיים זוז":
האומר לאישה "הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתיים זוז" - "הרי זו מקודשת ויתן". כלומר, הקידושין חלים ובלבד שיתן לה את המאתיים זוז, שהרי תלה את הקידושין בנתינה זו.
"על מנת שאתן לך מכאן ועד שלושים יום":
כאן קצב האיש זמן לקיום התנאי, ודין המשנה מתחלק לשניים:
נתן לה בתוך שלושים יום - התנאי התקיים, והרי היא מקודשת.
לא נתן בתוך פרק הזמן - אינה מקודשת.
הגמרא מבהירה את החידוש שבדין זה: אין אומרים שבנקיבת שלושים היום לא התכוון האיש לתנאי גמור, אלא רק ביקש לדחוק את עצמו כדי שיזדרז לקיים את הנתינה. אנו קובעים שכוונתו הייתה לתנאי ממש, ולפיכך אם לא נתן בתוך שלושים יום - אין הקידושין חלים.
"על מנת שיש לי מאתיים זוז":
המקדש אישה בתנאי שיש בידו מאתיים זוז - "הרי זו מקודשת ביש לו". אם הוברר, למשל על פי עדים, שאכן יש בידו מאתיים זוז, הקידושין חלים. אולם אם הדבר לא הוברר, הרי זו מקודשת מספק. הטעם לכך: ייתכן שאכן יש לו מאתיים זוז, ובכל זאת הוא מבקש לסבכה ולהביאה לידי מחשבה שאינה נשואה - שתלך ותינשא לאחר, ואז יוציא את המאתיים זוז ויעורר בעיות חמורות. משום כך, כל עוד לא הצלחנו לקבוע אם יש בידו מאתיים זוז אם לאו, מקודשת בספק.
"על מנת שאראך מאתיים זוז":
האומר לה שיראה לה מאתיים זוז - "הרי זו מקודשת בהראה". כאן אין די בעדות עדים על כך שהכסף מצוי בידו, אלא עליו להראות לה את הכסף בפועל.
ומוסיפה המשנה: "ואם הראה על השולחן - אינה מקודשת". 'שולחן' הוא כינויו של השולחני, מחליף הכספים, היושב לפני שולחן שעליו מונחים הכספים. אם הראה לה כספים השייכים לעסק החלפת הכספים שלו - כספים שהופקדו אצלו ואינם שלו - אין בכך די. אף שגישה לכספים אלו יש לו, אין הם קניינו, ולפיכך אין הקידושין חלים: באומרו שיראה לה מאתיים זוז, כוונתו הייתה למאתיים זוז השייכים לו ממש.
לסיכום: במשנה זו למדנו ארבעה אופנים של תנאי בקידושין: המקדש על מנת שיתן מאתיים זוז - מקודשת ויתן; על מנת שיתן בתוך שלושים יום - נתן בזמן מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת, שכן דבריו תנאי גמור הם; על מנת שיש לו מאתיים זוז - מקודשת אם הוברר הדבר, ובספק אם לא הוברר; ועל מנת שיראה לה מאתיים זוז - מקודשת בהראה בפועל, ובלבד שהכסף יהיה שלו ולא כספי השולחני שבידו.