קידושין, פרק ב', משנה ח'. משנה זו עוסקת במקדש אישה בדברים שיש בהם קדושה: בחלקו של הכהן בקורבנות, במעשר שני ובהקדש. השאלה העומדת ביסוד כל המקרים היא אחת - האם הדבר שבו מקדש נחשב קניינו הגמור של האדם, שהרי אין אדם מקדש אלא בשלו.
המקדש בחלקו בקודשים:
המשנה פותחת: "המקדש בחלקו, בין קודשי קדשים בין קדשים קלים - אינה מקודשת". כהן המבקש לקדש אישה בחלקו בקורבנות, אין קידושיו תופסים:
"קודשי קדשים" - בשר חטאת ואשם, שאין רשאים לאוכלו אלא כהנים.
"קדשים קלים" - סוגי בשר קורבנות הנאכלים לכל אדם.
בין כך ובין כך אינה מקודשת, משום שאין הכהן בעליהם של הקודשים. אין אלו אלא דברים השייכים לקדוש ברוך הוא, ורק ניתנה לכהן הרשות לאוכלם - ומאחר שאינם ממונו, אין הקידושין חלים.
המקדש במעשר שני:
מעשר שני הוא המעשר שיש בו קדושה, ואכילתו בירושלים דווקא. השאלה היא האם הוא שייך לבעליו או לא, ובכך נחלקו התנאים:
רבי מאיר: "בין שוגג בין מזיד - לא קידש". בין אם ידע המקדש שהוא מקדש במעשר שני ובין אם לא ידע, אין הקידושין חלים, שכן מעשר שני הוא ממון גבוה - הוא שייך באמת לקדוש ברוך הוא, ולאדם ניתן רק היתר אכילה. ומאחר שאינו נחשב שלו, אין הקידושין תופסים.
רבי יהודה: "בשוגג לא קידש, במזיד קידש". רבי יהודה חולק וסובר שאין זה ממון גבוה אלא ממונו של האדם. לפיכך בשוגג, כשקידש בלא שידע שמדובר במעשר שני, אין הקידושין חלים - שהרי אין האישה מעוניינת לטרוח ולהעלותו לירושלים, ונמצא שאלו קידושי טעות בטענת שווא. אך במזיד, כשידע שזהו מעשר שני והודיע לה על כך, הקידושין חלים, שהרי הוא שלו.
המקדש בהקדש:
הקדש אינו שייך לאדם כל עוד לא נתחלל, כלומר כל עוד לא יצא לחולין ואיבד את קדושתו. השאלה היא באילו נסיבות מתחלל ההקדש, שכן רק לאחר שנתחלל יכולים הקידושין לחול. וגם בזה נחלקו:
רבי מאיר: "במזיד קידש ובשוגג לא קידש". המקדש בהקדש ביודעו שהוא הקדש - מחלל בכך את הקדושה, ושוב אין זה הקדש, ולפיכך הקידושין חלים. אך בשוגג אין ההקדש מתחלל, נמצא שנשאר בקדושתו, ואין הקידושין חלים.
רבי יהודה: "בשוגג קידש ובמזיד לא קידש". רבי יהודה סובר להיפך: במזיד אין ההקדש מתחלל, ומשנשאר הקדש אין הקידושין חלים; ואילו בשוגג הוא מתחלל ונעשה חולין, ולפיכך הקידושין חלים.
לסיכום: במשנה זו למדנו שלושה מקרים של קידושין בדברים שבקדושה. בחלקו של הכהן בקורבנות, בין בקודשי קדשים ובין בקדשים קלים, אינה מקודשת, שכן אין הבשר ממונו אלא ניתן לו היתר אכילה בלבד. במעשר שני נחלקו רבי מאיר, הסובר שהוא ממון גבוה ולפיכך אין הקידושין חלים כלל, ורבי יהודה, המחלק בין שוגג - קידושי טעות - לבין מזיד, שבו הקידושין חלים. ובהקדש נחלקו בשאלה מתי מתחלל ההקדש ויוצא לחולין: לרבי מאיר במזיד, ולרבי יהודה בשוגג - וכל אחד מהם מעמיד את חלות הקידושין בהתאם.