קידושין, פרק שני, משנה ו'. המשנה עוסקת בקידושין שלא היה בהם שיעור מספיק, ובשאלה כיצד יש להתייחס למתנות שנשלחו לאישה לאחר אותם קידושין.
"המקדש שתי נשים בשווה פרוטה, או אישה אחת בפחות משווה פרוטה":
"המקדש שתי נשים בשווה פרוטה" - אדם שקידש שתי נשים בחפץ אחד ששוויו פרוטה אחת בלבד. אין בכך די, שכן כל אישה ואישה זקוקה לשווה פרוטה לעצמה.
"או אישה אחת בפחות משווה פרוטה" - קידש אישה אחת, אך בפחות משווה פרוטה. בשני המקרים אין הקידושין תקפים.
"אף על פי ששלח סבלונות לאחר מכאן - אינה מקודשת":
סבלונות הם מתנות שנהוג לשלוח מן האיש אל האישה שכבר נתן לה קידושין. מחדשת המשנה כי אף אם שלח מתנות אלו לאחר מעשה הקידושין שאינו תקף, אין האישה מקודשת מכוחן. אין אנו מפרשים מחדש את המתנות ואומרים: האיש הבין שהקידושין שעשה לא היו מספיקים, ולפיכך הוא מנצל מתנות אלו לשם קידושין. אין אומרים כן.
"שמחמת קידושין הראשונים שלח":
טעם הדבר: אנו תולים ששלח את המתנות מתוך ציפייה שהקידושין הראשונים תקפים. אף שבפועל לא היו תקפים, הוא סבר שהם תקפים, ואין להניח שהבין את פסלותם ובא להשלימם באמצעות המתנות.
"וכן קטן שקידש":
הדין זהה בקטן - מי שטרם הגיע לגיל בר מצווה - שקידש אישה, וקידושיו אינם תקפים באותה שעה. אם לאחר שהתבגר שלח לה סבלונות, אין מניחים שהבין כי קידושי קטנותו בטלים, וכי הוא נותן עתה את המתנות לשם קידושין. אף כאן תולים שנתן את המתנות על יסוד הקידושין שסבר שהם תקפים ובמציאות לא היו, ולפיכך אין כאן קידושין.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי קידושין שנעשו בפחות משיעור שווה פרוטה לכל אישה אינם חלים, וכי אין המתנות הנשלחות לאחר מכן מועילות להפוך את הקידושין לתקפים. הטעם הוא שאנו תולים את שליחת הסבלונות בקידושין הראשונים, שהשולח סבר בטעות שהם תקפים - וכך גם בקטן שקידש ושלח סבלונות לאחר שהתבגר.