לפנינו משנה ד' בפרק שני במסכת קידושין, העוסקת בשליח שנשלח לקדש אישה, ובשאלה מה דינם של הקידושין כאשר סטה השליח מלשון שליחותו בכל הנוגע למקום.
הרישא - קביעת מקום הקידושין:
"האומר לשלוחו: צא וקדש לי אשה פלונית במקום פלוני, והלך וקידשה במקום אחר - אינה מקודשת".
המורה לשלוחו לקדש עבורו אישה פלונית במקום מסוים, קבע בכך את גדרי שליחותו. שליח שהלך וקידשה במקום אחר - אף שמעשה קידושין נעשה בפועל - לא שמר על השליחות המדויקת שניתנה לו, שהיא שהקידושין יתקיימו באותו מקום, ולפיכך אין הקידושין חלים.
טעמים טובים עשויים להיות בידי המשלח לרצות שהקידושין יחולו דווקא במקום פלוני: שם מצויים מכריו, שם ידברו בו בחיוב, ויהיה הטעם אשר יהיה. משביטא את רצונו שהדבר ייעשה דווקא באותו מקום, אין הקידושין תקפים אלא שם.
הסיפא - 'מראה מקום':
"הרי היא במקום פלוני, והלך וקידשה במקום אחר - הרי זו מקודשת".
כאן אין המשלח קובע את מקום הקידושין, אלא מזהה עבור שלוחו היכן מצויה האישה. אף שהזכיר שם של מקום, לא היה זה אלא 'מראה מקום' בלבד, ולא תנאי המגביל את השליחות, שכן לא אמר שרצונו שהקידושין יחולו דווקא שם. לפיכך הקידושין תקפים אף אם נעשו במקום אחר מזה שבו סבר המשלח שתימצא.
לסיכום: ההבחנה שבמשנה נעוצה בשאלה אם הזכרת המקום היא חלק מגדרי השליחות או ציון גרידא:
"צא וקדש לי במקום פלוני" - קביעת תנאי בשליחות, והקידושין חלים באותו מקום בלבד.
"הרי היא במקום פלוני" - 'מראה מקום' בלבד, והקידושין חלים בכל מקום.