קידושין, פרק שני, משנה שנייה. משנה זו דנה במקרים שבהם סברה האישה כי הפריט שבו מקדש אותה האיש הוא פריט מסוים - למשל כשהיה חשוך ולא ראתה - ולאחר מכן מתברר לה שאין זה הפריט שעליו חשבה והסכימה.
המקרים שבמשנה:
"התקדשי לי בכוס זה של יין" - ונמצא של דבש, וכן להיפך: אמר "של דבש" - ונמצא של יין. כך או כך, אין זה מה שסברה ולא מה שהסכימה לו.
"בדינר זה של כסף" - ונמצא של זהב, כלומר המטבע שנתן היה של זהב, שערכו רב יותר; וכן להיפך: אמר "של זהב" - ונמצא של כסף.
"על מנת שאני עשיר" - ונמצא עני, וכן להיפך: אמר "על מנת שאני עני" - ונמצא עשיר.
בכל המקרים הללו קובעת המשנה: "אינה מקודשת" - שכן אין זה הדבר שעליו הסכימה. ואף שלכאורה אחד הפריטים נראה משובח מחברו, אין הדבר מוכרח: אף בנישואין לאיש עני עשויה לעיתים להיות מעלה על פני נישואין לאיש עשיר, והכול תלוי בנסיבות.
שיטת רבי שמעון:
רבי שמעון אומר: "אם הטעה לשבח - הרי זו מקודשת". כלומר, אם הטעה אותה בדבר שהוא חיובי ומשובח יותר ממה שאמר, הרי היא מקודשת.
הגמרא מבארת כי מחלוקתו של רבי שמעון על תנא קמא אינה אמורה בכל אופן. כאשר האישה עצמה מקבלת את הקידושין, אף רבי שמעון מודה שגם אם הפריט נראה משובח יותר - אינה מקודשת. המקרה היחיד שבו נחלק הוא כאשר האישה מינתה שליח לקבלת קידושיה, ואמרה לו: לך וקבל עבורי את הקידושין מפלוני, שאמר שהוא מקדש אותי בדינר של כסף - והשליח הלך וקיבל דינר של זהב.
לדעת תנא קמא: אינה מקודשת, שכן היא רצתה לקבל דווקא דינר של כסף ולא דינר של זהב.
לדעת רבי שמעון: מקודשת, שכן באומרה "דינר של כסף" לא דקדקה בלשונה אלא נתנה לשליח 'מראה מקום' בלבד - היא רק מסרה לו את המידע שנאמר לה, ובוודאי שאם יקבל פריט משובח יותר תסכים לכך.
נמצא, שכאשר האישה מוסרת דברים לשליח אין היא מדייקת בלשונה אלא מוסרת לו ידיעה בלבד; אך כאשר היא עומדת ישירות מול המקדש, הקידושין צריכים להיות בדיוק כפי שאמר.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי קידושין שנעשו בטעות - בין בסוג הפריט (יין ודבש, כסף וזהב) ובין במעמדו של המקדש (עשיר ועני) - אינם חלים, ואף כאשר הטעות היא לכאורה לטובה, שכן אין הדבר שקיבלה מה שעליו הסכימה. רבי שמעון סובר ש"אם הטעה לשבח - הרי זו מקודשת", ומחלוקתו אמורה דווקא במקרה שבו מינתה האישה שליח לקבלת קידושיה, שבו לשונה נחשבת 'מראה מקום' בלבד.