אנו פותחים בלימוד המשנה הראשונה שבפרק שני של מסכת קידושין. המשנה פותחת ואומרת: "האיש מקדש בו ובשלוחו" - האיש יכול לקדש אישה ולשאתה בעצמו ובמישרין, ויכול הוא למנות שליח ולומר לו: "לך וקח כסף זה וקדש לי את האישה הזאת".
"מצווה בו יותר מבשלוחו":
המשנה מקדימה את "בו" ל"שלוחו", ומדיוק זה לומדת הגמרא שני עניינים:
מצווה בו יותר מבשלוחו - מצווה גדולה יותר לעשות את המעשה בעצמו ולא על ידי שליח, כדי להראות חביבות וחשיבות למצווה.
איסור לקדש אישה בלא לראותה - יש דעה נוספת, שהטעם להקדמת האדם לשלוחו הוא להורות שאסור לאדם לקדש אישה בלי לראותה תחילה. אין הכוונה שלא ניתן לראותה ורק לאחר מכן למנות שליח, אלא שהקדמת האדם עצמו מורה כי זו אחת הדרישות.
קידושי האישה וקידושי הבת:
כשם שנאמר באיש "בו ובשלוחו", כך אומרת המשנה: "האישה מתקדשת בה ובשלוחה" - אף היא יכולה להתקדש בעצמה, או למנות שליח שיקבל עבורה את הקידושין.
ממשיכה המשנה: "האיש מקדש את בתו כשהיא נערה, בו ובשלוחו" - האב יכול לקדש את בתו בהיותה נערה, כלומר בששת החודשים שלאחר הגיעה לבגרות, ואף זאת בעצמו או על ידי שליח.
מדוע נקטה המשנה "נערה", והלא מן הדין יכול האב לקדשה אף בהיותה קטנה? המשנה באה ללמדנו דרך ארץ: אף שמבחינה הלכתית יש בידו יכולת להשיא את בתו בקטנותה, קודם שהגיעה לגיל מצוות, אין ראוי לעשות כן. הבת צריכה להיות גדולה דיה כדי שתוכל להביע דעתה ולומר שהיא מעוניינת להינשא לבחור זה, דבר שאין ביכולתה בהיותה קטנה.
"התקדשי לי בתמרה זו":
המשנה ממשיכה ומחלקת בין שני נוסחים של אמירה, כאשר בידו מספר תמרים - פיסות מזון שכל אחת מהן עשויה להיות שווה פרוטה:
"התקדשי לי בתמרה זו, התקדשי לי בזו" - "אם יש באחת מהן שווה פרוטה, מקודשת; ואם לאו, אינה מקודשת". מאחר שאמר מעשי קידושין נפרדים, די בכך שאחת מהן לבדה שווה פרוטה, שכן כל אחת ואחת היא מעשה קידושין בפני עצמו.
"בזו ובזו ובזו" - "אם יש שווה פרוטה בכולן, מקודשת; ואם לאו, אינה מקודשת". כאן מקדשה בכל התמרים יחד, ולפיכך מצרפים את כולן: אם בצירופן יש שווה פרוטה - מקודשת, ואם אף בצירופן אין שווה פרוטה - אינה מקודשת, מפני שנעשה כאן מעשה קידושין אחד בקבוצה של פיסות מזון.
"הייתה אוכלת ראשונה ראשונה":
במקרה שאמר לה "בזו ובזו ובזו", שהוא מעשה קידושין אחד בעל חלקים אחדים, מוסיפה המשנה: מה יהיה אם בשעה שהוא נותן לה תמרה תמרה, היא אוכלת כל אחת מהן מיד, וכשמגיעים לתמרה האחרונה כבר אכלה את כל השאר? על כך אומרת המשנה: "אינה מקודשת, עד שיהא באחת מהן שווה פרוטה".
מסבירה הגמרא שהכוונה ב"אחת מהן" אינה לאיזו מהן שתהיה, אלא דווקא לאחרונה שבהן - היא זו שצריכה להיות שווה פרוטה. וטעם הדבר: מאחר שאכלה את התמרים במהלך הנתינה, אף אם היו הקודמות שוות פרוטה, אין הקידושין נגמרים עד שסיים לתת לה את כולן, שהרי מקדשה בכל התמרים יחד. נמצא שהתמרים שאכלה קודם גמר הקידושין דינם כמלווה - הלוואה שהיא חייבת לו, שכן הקידושין טרם נגמרו והיא כבר אכלה אותם.
נמצא שכאשר תמרים אלו נכללים בקידושין, הרי הוא מקדשה במלווה. וההלכה היא שאישה החייבת לאדם כסף, והוא אומר לה: "בכסף שאת חייבת לי הריני מקדשך" - אין אלו קידושין, משום שאינו נותן לה מאומה בשעת הקידושין. אף כאן אין הוא נותן לה דבר, שכן היא כבר חייבת לו על אותם תמרים עד לגמר הקידושין. לפיכך התמרה האחרונה היא שצריכה להיות שווה פרוטה, כדי שיחולו הקידושין.
משנה זו הולכת לשיטה שהמקדש אישה במלווה ופרוטה - וזהו בדיוק המקרה שלפנינו, שהרי הוא אומר לה: באותם תמרים קודמים שדינם כהלוואה, ובפרוטה זו, הריני מקדשך - הרי היא מקודשת, משום שדעתה בקידושין נתונה בעיקר על הפרוטה הניתנת לה עתה, ולכן אלו קידושין תקפים.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי האיש מקדש בעצמו או על ידי שליח, ומהקדמת "בו" ל"שלוחו" לומדים ש"מצווה בו יותר מבשלוחו", וכן שאין לקדש אישה בלא לראותה. כן למדנו שהאישה מתקדשת בעצמה או על ידי שליח, ושהאב מקדש את בתו כשהיא נערה - ומכאן דרך ארץ שלא להשיאה בקטנותה. בחלקה השני של המשנה עמדנו על ההבחנה בין "התקדשי לי בזו, התקדשי לי בזו", שהם מעשי קידושין נפרדים ודי בפרוטה באחת מהן, לבין "בזו ובזו ובזו", שהוא מעשה אחד ומצרפים את כולן. ולבסוף, בהייתה אוכלת ראשונה ראשונה, נמצא שהראשונות דינן כמלווה, ולכן דווקא האחרונה צריכה להיות שווה פרוטה - וזו שיטת המקדש במלווה ופרוטה, שדעתה על הפרוטה.