קידושין, פרק א', משנה ט'. משנה זו עוסקת בשאלה אלו מצוות נוהגות אך ורק בארץ ישראל, ואלו מהן נוהגות אף מחוצה לה.
לשון המשנה:
"כל מצווה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ" - כל מצווה התלויה בקרקע, כלומר שיש לה עניין עם חקלאות ועם דברים המחוברים לאדמה, חלה בארץ ישראל בלבד. לדוגמה: תרומות ומעשרות וכיוצא בהן.
"ושאינה תלויה בארץ נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ" - מצוות שאינן קשורות לקרקע ואין להן שייכות אל האדמה עצמה, נוהגות בכל מקום שבו נמצא האדם.
"חוץ מן העורלה והכלאיים":
עורלה: האיסור לאכול או ליהנות מפרי העץ בשלוש השנים הראשונות לנטיעתו. אף שזוהי מצווה התלויה בקרקע, היא נוהגת אף בחוץ לארץ, וזאת מכוח הלכה למשה מסיני - מסורת הנמשכת עד סיני, שמן התורה עצמה נוהגת העורלה אף בחוץ לארץ.
כלאיים: אף איסור הכלאיים נוהג בחוץ לארץ. אלא שיש לדייק: בחוץ לארץ אין זה אלא מדרבנן, ורק בכלאי כרם - הנחת מינים אחרים בכרם - ולא בכלאי זרעים, שהם תערובת של סוגי ירקות וזרעים שונים. כלאי זרעים אינם נוהגים בחוץ לארץ כלל, אפילו לא מדרבנן. וטעם הדבר בחומרתם של כלאי כרם, שהם אסורים אף בהנאה, בשונה מכלאי זרעים; ומחמת חומרה זו החילו עליהם חכמים את האיסור אף בחוץ לארץ.
דעת רבי אליעזר - איסור החדש:
רבי אליעזר אומר: "אף מן החדש". האיסור לאכול או לקצור את התבואה החדשה עד לאחר הקרבת קרבן העומר, או עד שעובר ט"ז בניסן, נוהג אף הוא בחוץ לארץ, אף על פי שזוהי מצווה התלויה בארץ ובדבר המחובר לקרקע. כך סובר רבי אליעזר, ורוב הפוסקים הולכים בעקבותיו, שכן נאמר בפסוק לגבי החדש: "בכל מושבותיכם".
ומאחר שאנו עוסקים בדינו של החדש בחוץ לארץ, נזדמן לנו לציין הלכה למעשה: כיוון שאין בידינו קרבן העומר, נאסרת התבואה החדשה במשך כל יום ט"ז בניסן. ואילו בחוץ לארץ נמשך האיסור למעשה אף בכל יום י"ז, מפני ספיקא דיומא - הספק שהיה קיים בקביעת ראש חודש. וכשם שאנו נוהגים שני ימים של יום טוב, כך אנו נוהגים באיסור החדש עד י"ז בניסן.
לסיכום: במשנה זו למדנו את הכלל שהמצוות התלויות בקרקע נוהגות בארץ ישראל בלבד, ואילו שאינן תלויות בה נוהגות בכל מקום. שני יוצאים מן הכלל נמנו: העורלה, הנוהגת בחוץ לארץ מהלכה למשה מסיני, והכלאיים, הנוהגים שם מדרבנן ובכלאי כרם בלבד מחמת חומרת איסור ההנאה. ולדעת רבי אליעזר, שכמותה נוקטים רוב הפוסקים, אף איסור החדש נוהג בחוץ לארץ מכוח הכתוב "בכל מושבותיכם".