קידושין פרק א', משנה ד'. משנה זו עוסקת באופן שבו נקנים סוגים שונים של בעלי חיים, ובשאלה אילו מעשי קניין מועילים בכל אחד מהם.
"בהמה גסה נקנית במסירה":
בהמה גסה - כגון פרות ושוורים - נקנית במסירה. מסירה פירושה שהבעלים המקורי מוסר לידי הקונה את המושכות או דבר אחר המחובר לבהמה. אין צורך שהבהמה תזוז ממקומה: עצם נטילת המושכות בידי הקונה מסמלת את העברת הבעלות.
טעם הדבר: הגבהתה של בהמה גסה קשה, ואף משיכתה אינה פשוטה, שכן אין היא זזה בקלות. משום כך קבעו חכמים שדי במסירה.
"והדקה בהגבהה" - בהמה דקה ומחלוקת התנאים:
רבי מאיר ורבי אלעזר: בהמות דקות - כבשים ועזים - נקנות בהגבהה. כיוון שדרכם של בני אדם להרימן, הקניין הראוי להן הוא הגבהה, וכלל הוא שכל דבר שדרכו להיות מוגבה נקנה בהגבהה דווקא, ולא במשיכה או במסירה.
"וחכמים אומרים: בהמה דקה נקנית במשיכה" - לדעתם נקנית הבהמה הדקה אף במשיכה, משום שלעיתים היא נועצת את פרסותיה בקרקע והגבהתה נעשית קשה. לפיכך הקלו וקבעו שאפשר לקנותה גם במשיכה.
להלכה נפסק כי בהמה גסה ובהמה דקה כאחת נקנות במשיכה, וכמובן אף בהגבהה למי שרוצה לקנותן באופן זה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דרכי הקניין בבעלי חיים: בהמה גסה נקנית במסירה, מפני שקשה להגביהה ואף למושכה; בהמה דקה נקנית בהגבהה לדעת רבי מאיר ורבי אלעזר, ולדעת חכמים אף במשיכה, מפני שלעיתים היא נועצת פרסותיה בקרקע. ולהלכה - שתיהן נקנות במשיכה, ובוודאי בהגבהה.