קידושין, פרק א', משנה ג'. משנה זו עוסקת בשתי סוגיות: הדרכים שבהן נקנה עבד כנעני, עבד שאינו יהודי, והדרכים שבהן הוא יוצא מן המערכת ונעשה בן חורין.
דרכי קניינו של עבד כנעני:
לשון המשנה: "עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה".
"בכסף" - אם היה העבד בבעלותו של אדון אחר, תשלום כסף לאותו אדון קונה אותו.
"בשטר" - כתיבת מסמך, שטר מכר, לאדון הקודם.
"בחזקה" - הפגנת בעלות. כלומר, שימוש בעבד באופן המורה שהוא עבדו של הקונה, כגון שמלביש את אדונו או רוחץ אותו - פעולות שעבד עושה עבור אדונו, ובהן ניכר מיהו הבעלים החדש.
הגמרא מוסיפה שתי דרכי קניין נוספות:
חליפין - הקונה נותן לבעלים הקודם חפץ אחר, הלה קונה בעלות על אותו חפץ, ובתמורה מוסר את העבד.
משיכה - משיכת העבד פיזית אל הקונה.
מדוע לא מנתה המשנה דרכים אלו? משום שביקשה למנות דווקא את דרכי הקניין הנוהגות במקרקעין ולא במטלטלין, ואילו חליפין ומשיכה נעשים במטלטלין.
יציאת העבד לחירות:
המשנה ממשיכה: "וקונה את עצמו בכסף על ידי אחרים, ובשטר על ידי עצמו - דברי רבי מאיר". הכסף ניתן לאדון בידי אנשים אחרים, ואילו שטר השחרור נמסר מן האדון לידי העבד עצמו.
יסוד שיטתו של רבי מאיר:
בכסף - על ידי אחרים: יד העבד כיד רבו, ואין דרך להעביר לעבד כספים שלא ייכנסו אוטומטית לרשות רבו. לפיכך התשלום עבור השחרור יכול להגיע לאדון רק מצד שלישי, המוסרו לאדון במישרין.
בשטר - על ידי עצמו: יציאת העבד לחירות היא חוב ולא זכות, שכן אין זו טובתו לצאת לחירות - כעבד הוא מטופל וכיוצא בזה. ואי אפשר לגרום חוב לאדם באמצעות צד שלישי שלא בהסכמתו, ולפיכך אין אחרים יכולים לקבל בשמו את שטר השחרור, אלא עליו לקבלו בעצמו. ואף שידו כיד רבו, סובר רבי מאיר שגיטו וידו באים כאחד: ברגע מסירת השטר נעשה בן חורין, ונמצא שנטלו לרשותו שלו ולא לרשות רבו.
דעת חכמים:
חכמים אומרים "בכסף על ידי עצמו, ובשטר על ידי אחרים". הכסף יכול לבוא ממנו עצמו, כל עוד ניתן לעבד בתנאי שאין לרבו בו שום בעלות; משנעשה הבעלים של אותו כסף, יכול הוא לתתו לרבו ולקנות בו את עצמו. מובן שגם אחרים יכולים לתת את הכסף, אלא שלדעת חכמים הדבר יכול להיעשות אף על ידי העבד עצמו. ואילו את השטר יכולים אחרים לקבל בשמו, משום שלדעת חכמים יציאה לחירות היא זכות וטובה לעבד, ולפיכך צד שלישי יכול לזכות בה עבורו.
ואף על פי כן מדגישה המשנה, שאף לדעת חכמים אין העבד נוטל את הכסף ונותנו לאדון אלא כאשר ניתנו לו הכספים מצד שלישי בתנאי שלא תהיה לאדון שליטה עליהם.
שאלת הגמרא:
לדעת חכמים, הן הכסף והן השטר יכולים להיעשות בין על ידי עצמו ובין על ידי אחרים. אם כן, מדוע נקטה המשנה "בכסף על ידי עצמו ובשטר על ידי אחרים", ולא כללה את שניהם יחד ואמרה שכסף ושטר נעשים על ידי עצמו או על ידי אחרים?
מתרצת הגמרא, שהסיפא - "ובשטר על ידי אחרים" - אינה דעת חכמים אלא דעת תנא שלישי, רבי שמעון בן אלעזר, הסובר ששניהם, כסף ושטר, אינם נעשים אלא על ידי צד שלישי ולא על ידי העבד עצמו.
רבי שמעון בן אלעזר סובר שיציאה לחירות היא טובתו של העבד, ולפיכך יכול השטר להיעשות על ידי צד שלישי. אך אין הוא מקבל את היסוד שבשעת קבלת השטר שוב אין ידו כיד האדון, ומשום כך אין הדבר יכול להתרחש אלא על ידי צד שלישי. וכן בכסף: לדעתו אין כל אפשרות שהעבד יחזיק כסף בעצמו, ולכן גם הכסף חייב להימסר בידי צד שלישי.
נמצא, שהאמירה "בכסף על ידי עצמו" היא דעת חכמים, ואילו האמירה "ובשטר על ידי אחרים" היא דעתו של רבי שמעון בן אלעזר.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי עבד כנעני נקנה בכסף, בשטר ובחזקה - דרכי הקניין הנוהגות במקרקעין - ואילו חליפין ומשיכה, שהם קנייני מטלטלין, לא נמנו במשנה אף שאף בהם נקנה. בעניין יציאתו לחירות נחלקו התנאים: לרבי מאיר הכסף על ידי אחרים (שיד העבד כיד רבו) והשטר על ידי עצמו (שהשחרור חוב הוא, וגיטו וידו באים כאחד); לחכמים הכסף אף על ידי עצמו, ובלבד שניתן לו מאחרים בתנאי שאין לרבו בו בעלות, והשטר אף על ידי אחרים, שהשחרור זכות הוא; ולרבי שמעון בן אלעזר, אף שהשחרור זכות, אין הכסף והשטר נעשים אלא על ידי אחרים.