משנה זו מהווה המחשה למקרים שנמנו במשנה הקודמת, שבהם נדרשת האישה להישבע כדי שתוכל לגבות את כתובתה. המשנה חוזרת על כל מקרה ומקרה ומבארת את פרטיו.
המקרים שבהם אינה נפרעת אלא בשבועה:
"כיצד פוגמת כתובתה?" - כיצד מתנהל המקרה שבו גבתה האישה חלק מכתובתה? "היתה כתובתה אלף זוז, ואמר לה: התקבלת כתובתיך, והיא אומרת: לא התקבלתי אלא מנה" - הבעל טוען שכבר שילם לה את מלוא הכתובה, והיא משיבה שקיבלה מנה בלבד, מאה זוז מתוך האלף, עשרה אחוזים. "לא תיפרע אלא בשבועה" - אין היא גובה את היתרה אלא בשבועה.
"עד אחד מעיד שהיא פרועה כיצד?" - "היתה כתובתה אלף זוז, ואמר לה: התקבלת כתובתיך, והיא אומרת: לא התקבלתי, ועד אחד מעיד שהיא פרועה" - כאן היא כופרת לחלוטין וטוענת שלא קיבלה את התשלום, אלא שעד אחד תומך בעמדת הבעל שהכתובה כבר נפרעה. אף שבידה שטר כתובה, "לא תיפרע אלא בשבועה".
"מנכסים משועבדים כיצד?" - מה הדין כאשר היא באה לגבות מנכסים שנמכרו? "מכר נכסיו לאחרים, והיא נפרעת מן הלקוחות" - הבעל מכר את נכסיו לאחרים, והיא גובה את כתובתה מן הקונים, משום ששעבודה לנכסים קודם לשעבודם. כדי לגבות מהם - "לא תיפרע אלא בשבועה".
"מנכסי יתומים כיצד?" - "מת והניח נכסיו ליתומים" - הבעל מת והשאיר את נכסיו ליורשיו, והיא באה לגבות את כתובתה מן היתומים. "לא תיפרע אלא בשבועה".
"שלא בפניו כיצד?" - "הלך לו למדינת הים, והיא נפרעת שלא בפניו" - הבעל הלך למדינת הים והיא גובה שלא בנוכחותו. "אינה נפרעת אלא בשבועה".
דברי רבי שמעון:
המשך המשנה מפנה אותנו בחזרה למשנה ה'. שם למדנו שאם כתב הבעל לאשתו שהוא פוטרה מן השבועה או מן הנדר, אין הוא יכול להשביעה, ואף יורשיו אינם יכולים. רבי שמעון בא להצביע על כך שפטור זה אינו מועיל כשמדובר בגביית הכתובה מן היתומים, ואף להשיג על נקודה נוספת שהוזכרה קודם לכן.
"רבי שמעון אומר: כל זמן שהיא תובעת כתובתה - היורשין משביעין אותה" - בכל עת שהיא תובעת את כתובתה, רשאים היורשים להשביעה, אף אם קבע הבעל מראש שאין יורשיו יכולים לכפות עליה שבועה. פטור זה אמור בעניינים ממוניים אחרים, אך לא בגביית הכתובה.
מכאן נחזור למשנה ד', שבה למדנו שהבעל יכול להשביע את אשתו בכל עת על השותפות ביניהם, או על ניהול עסקיו בידה. על עניין זה בא רבי שמעון ואומר: "ואם אינה תובעת כתובתה - אין היורשין משביעין אותה" - אין הם יכולים לחייבה שבועה על אף אחת מן השותפויות הללו.
רבי שמעון נקט כאן לשון "יורשין" משום שבחלקו הראשון של דבריו עסק ביורשים, שכן שם הדבר רלוונטי - לאחר מיתת הבעל עדיין יכולים היורשים לכפות עליה שבועה כדי שתגבה את כתובתה. אך הדין חל במידה שווה גם על הבעל עצמו: רבי שמעון חולק על האמור במשנה ד' שהבעל רשאי להשביעה על האפוטרופסות שהיתה בידה, ולדעתו אין הוא רשאי.
הפעם היחידה שבה הוא יכול להשביעה על האפוטרופסות היא כאשר הוא משביעה לצורך גביית הכתובה; באותה שעה עצמה יכול הוא לכלול בשבועה גם את ענייני האפוטרופסות. אולם ללא גביית הכתובה אין הוא רשאי, ולא הוא ולא היורשים יכולים להשביעה על האפוטרופסות.
לסיכום: במשנה זו נתפרטו המקרים שבהם אין האישה נפרעת אלא בשבועה - פוגמת כתובתה, עד אחד מעיד שהיא פרועה, גבייה מנכסים משועבדים, גבייה מנכסי יתומים וגבייה שלא בפני הבעל. עוד למדנו את דעת רבי שמעון: כל זמן שהיא תובעת את כתובתה משביעים אותה היורשים, אף על פי שפטרה הבעל מן השבועה; ואם אינה תובעת את כתובתה, אין היורשים - ואף לא הבעל - יכולים להשביעה על האפוטרופסות.