כתובות פרק ט', משנה ט'. משנה זו ממשיכה את הנושא שנדון במשניות הקודמות: מחלוקת בין הבעל לאישה בשאלה האם שולמה הכתובה אם לאו.
"הוציאה גט ואין עמו כתובה":
אישה שבידה גט המעיד שגירשוה, אך אין בידה שטר כתובה - למשל במקום שאין נוהגים לכתוב בו כתובה, אלא מניחים את קיומה על סמך עצם הנישואין - "גובה כתובתה". על סמך הגט שבידה היא גובה את סכום הכתובה הרגיל: מאתיים או מאה.
"כתובה ואין עמה גט":
המקרה ההפוך: בידה שטר כתובה, אך אין בידה גט. היא טוענת "אבד גיטי" - התגרשתי, אלא שהגט אבד ממני. הבעל מודה שאכן גירשה, אך טוען שכבר פרע את הכתובה, "אבד שוברי" - קיבלתי ממנה שובר על הפירעון והשובר אבד ממני, וחוששני שתוציא לאחר מכן את הגט ותתבע את הכתובה על פיו.
המקרה המקביל בבעל חוב:
מלווה המוציא שטר חוב לאחר שנת השמיטה - ושנת השמיטה משמטת את ההלוואות, אלא אם כן נעשה פרוזבול המונע את השמיטה מלחול - אך "אין עמו פרוזבול", אין בידו להציג פרוזבול. המלווה טוען שהיה לו פרוזבול המאפשר לו לגבות, ושהפרוזבול אבד ממנו; והלווה מכחיש וטוען שלא היה פרוזבול כלל.
"הרי אלו לא יפרעו" - בשני המקרים, הן האישה והן המלווה, אינם גובים: מחשש שמא כבר גבתה האישה את כתובתה, ומחשש שמא נשמט החוב בשביעית.
תקנת רבן שמעון בן גמליאל:
רבן שמעון בן גמליאל אומר: "מן הסכנה ואילך" - מזמן הסכנה ואילך, כשגזר השלטון הרומי גזירות שלא לקיים מצוות, והיו יראים לשמור בידם את הגיטין לאחר הגירושין ואת הפרוזבולים, שכן מסמכים אלו נחשבו חומר אסור מחמת הגזירות - "אשה גובה כתובתה שלא בגט", אף שאין הגט בידה, ואין הבעל נאמן לומר שפרע עד שיוציא את השובר; "ובעל חוב גובה שלא בפרוזבול", המלווה גובה את חובו אף בלא פרוזבול.
שני גיטין ושתי כתובות:
אישה המוציאה שני גיטין - שגירשה, החזירה וגירשה שנית - ועמם שתי כתובות, האחת מוקדמת לגט הראשון והשנייה מאוחרת לו עבור הנישואין השניים: "גובה שתי כתובות". מאחר שכתב לה שתי כתובות, חייב הוא לה את שתיהן. אף שיכול היה להמתין ולהסתפק בכתובה הראשונה, ולעשותה ככתובת הנישואין השניים, לא עשה כן אלא כתב לה כתובה שנייה - ולפיכך גובה על פי שתיהן.
שלושת המקרים שבהם אינה גובה אלא כתובה אחת:
שתי כתובות וגט אחד: שתי הכתובות מוקדמות בתאריכן לגט האחד.
כתובה ושני גיטין: גירשה והחזירה, ולא כתב לה כתובה שנייה.
כתובה וגט ומיתה: בידה כתובה וגט, ויש עדים שהחזירה לאחר הגט ואחר כך מת, ונמצא שנתאלמנה - אלא שאין בידה כתובה מן הנישואין השניים.
בכל אלו "אינו גובה אלא כתובה אחת", "שהמגרש את אשתו והחזירה - על מנת כתובה הראשונה החזירה". המחזיר את גרושתו מחזירה על בסיס הכתובה הראשונה, ואין כאן שתי כתובות. רק כאשר היו שני נישואין ושתי כתובות מכוח שני הנישואין - גובה פעמיים; אך בלאו הכי מניחים שהחזירה על בסיס חיובו בכתובה המקורית.
קטן שהשיאו אביו:
קטן שהוא למטה מגיל מצוות, שהשיאו אביו ולאחר מכן גדל - "כתובתה קיימת". אף שהנישואין נערכו והכתובה נכתבה בעודו קטן, ואין נישואיו של קטן תקפים וממילא אין הכתובה תקפה, מכל מקום אותה כתובה מתקיימת, "שעל מנת כן קיימה" - כשגדל וקיים את הנישואין, עשה זאת על בסיס אותה כתובה שנכתבה בקטנותו.
כמה מן הראשונים התקשו כאן: הלוא לכל אישה יש כתובה, ואם אין מדובר אלא בגביית עיקר הכתובה - מה החידוש שמלמדת אותנו המשנה?
ביארו הראשונים: אף שהנישואין חלו למעשה משהתבגר, באותה שעה כבר לא הייתה בתולה, והיה מקום לומר שאין לה מאתיים. משמיעה אפוא המשנה, שכיוון שנישאו מלכתחילה - אף שלא היו אלו נישואין תקפים - הולכים אחר הכתובה הראשונה של מאתיים.
גר שנתגייר ואשתו עמו:
איש ואשתו שנתגיירו יחדיו - "כתובתה קיימת". הכתובה שכתב לה בעודם נכרים, אם סכומה כראוי, עומדת בתוקפה והוא חייב לה כסף זה, "שעל מנת כן קיימה" - משנשאו לאחר הגיור, עשו זאת על בסיס אותה כתובה קיימת, ולפיכך היא נשארת בתוקפה והאישה גובה על פיה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי גט שבידי האישה מכשיר את גביית הכתובה אף ללא שטר; ואילו כתובה בלא גט, כשהבעל מודה בגירושין וטוען שפרע ואבד שוברו, אינה נגבית - וכמותה שטר חוב לאחר שביעית בלא פרוזבול. מזמן הסכנה ואילך אמר רבן שמעון בן גמליאל שהאישה גובה שלא בגט והמלווה שלא בפרוזבול. עוד למדנו ששני גיטין ושתי כתובות מכוח שני נישואין - גובה את שתיהן, ואילו המחזיר את גרושתו על מנת כתובה הראשונה החזירה ואינה גובה אלא אחת. ולבסוף, כתובת קטן שהשיאו אביו וכתובת גר שנתגייר ואשתו עמו - קיימות, שעל מנת כן קיימה.