כתובות פרק ט', משנה ז'. משנה זו מונה כמה מקרים שבהם אין האישה יכולה לגבות את כתובתה אלא בשבועה - שבועה שבה היא מצהירה בפני בעלה או בפני בית הדין שלא גבתה דבר מכספי כתובתה.
"הפוגמת כתובתה":
אישה הבאה לגבות את כתובתה ומודה שכבר גבתה חלק ממנה, ואילו בעלה טוען שגבתה כבר את הכתובה כולה. במקרה זה - "לא תיפרע אלא בשבועה": אין היא יכולה לגבות את היתרה שהיא תובעת, אלא אם כן תישבע שלא גבתה יותר ממה שהודתה.
הגמרא מבארת את הטעם: אדם הפורע את חובו אינו מדקדק לעקוב אחר הסכומים ששילם, ואילו הצד המקבל מדקדק לזכור את אשר קיבל. לפיכך קיים חשש שמא קיבלה יותר ממה שהיא מודה בו, ומשום כך מטילים עליה שבועה, כדי להשקיט את דעתו של הבעל. מאחר שאנו מניחים כי זיכרונה בעניין זה מדויק יותר, מבקשים ממנה להישבע.
"עד אחד מעיד שהיא פרועה":
הבעל טוען שהכתובה כבר נפרעה, והאישה משיבה שעדיין לא גבתה אותה, ולבעל יש עד אחד התומך בטענתו. כדי לכפות גבייה נדרשים שני עדים, ובעד אחד בלבד אין די. לפיכך רשאית האישה לגבות, אך רק אם תישבע - כדי להשקיט את דעתו של הבעל, המחזיק שכבר גבתה.
ראוי לציין כי אין דין זה כדין תורה. מן התורה, כאשר עד אחד מעיד שאדם חייב ממון, נשבע הנתבע כדי לפטור עצמו מן התשלום - כלומר, השבועה באה להגן על עמדתו של הכופר בחוב. כאן, לעומת זאת, העד מעיד שהאישה כבר קיבלה את תשלומה ואין לה זכות לגבות, והשבועה נועדה דווקא לאפשר לה לגבות. אין זו אפוא שבועה מן התורה, אלא תקנת חכמים.
מקרים נוספים שבהם אינה נפרעת אלא בשבועה:
"מנכסי יתומים" - הבאה לגבות מן העיזבון הנמצא כעת בידי היתומים.
"מנכסים משועבדים" - הבאה לגבות מנכסי העיזבון שנמכרו, ואפילו מכרם הבעל בעודו בחיים, שהרי תביעתה מחמת הכתובה קודמת על אותם נכסים.
"שלא בפניו" - הבאה לגבות את כתובתה בהיעדר בעלה, ופונה לבית הדין שייפרע לה את כתובתה שלא בפניו.
בכל אחד מן המקרים הללו - "לא תיפרע אלא בשבועה": חובה עליה להישבע בטרם תגבה.
לסיכום: במשנה זו נמנו המקרים שבהם אין האישה גובה את כתובתה אלא בשבועה: הפוגמת כתובתה, שמא קיבלה יותר ממה שהודתה; עד אחד המעיד שהכתובה נפרעה, ששבועתה מאפשרת לה לגבות והיא מתקנת חכמים ולא מן התורה; והגובה מנכסי יתומים, מנכסים משועבדים או שלא בפני בעלה.